אתחיל בגילוי נאות: לא קראתי מעולם דויד גרוסמן עד לספר הזה, שבו קראתי בנשימה עצורה, נשבתי והתאהבתי.
אשה בורחת מבשורה, מספר את סיפורה של אורה, הבוחרת להימלט מביתה, תוך שהיא משאירה מאחוריה את הטלפון הנייד וזאת לאחר שבנה הקטן עופר, שזה עתה סיים את שירותו הצבאי ועמד לצאת לחופשת השחרור - מתנדב לצאת למבצע הצבאי הגדול בטענה שאחרי שלוש שנים של אימונים, מגיע לו להשתתף בו.
אורה, הלכודה בסיוטיה, מודיעה לעופר שהיא עוזבת את הבית ומסרבת להיות בו, ביום שבו ינקשו על דלתה שני החיילים כדי להודיע על מותו. היא מאמינה, שאם היא תברח מספיק רחוק ולא תהיה מושגת - תגן בכך על בנה. מה הטעם להיהרג אם אי אפשר להודיע על המוות?
הספר נכתב כסיפור מסע העובר בין עבר להווה. הוא מכניס את הקורא לאט ובעדינות, אל סיפור האהבה המשולש בין שלושה צעירים מאושפזים במלחמת ששת הימים בירושלים הנצורה - אורה, אברם ואילן. סיפורם של מי שהקשיבה, מי שדיבר עד שנגזלו ממנו המילים בשבי ומי שלקח את המילים שנותרו כדי לדבר בשם חברו, ואז לאהוב את אהובתו במקומו. סיפור על הורות וחברות, בהם לא ברור את מי אוהבים יותר. לפעמים נדמה שהשלישיה נוצרה רק כדי לאפשר לגברים לאהוב זה את זה. שני הילדים שנולדים להם מאותה האישה, יוצרים גשר בינם, בינה, בין העבר שלא ניתן לדבר בו ובין ההווה.
כשאורה יוצאת למסע שלה, היא לוקחת איתה את אברם השבור כבר שנים מאז השבי ויחד הם צועדים בשבילי הארץ. כל צעד שלהם מוביל את הקורא אל העבר המחריד שהם נושאים, אל הסודות ולרגע אל התקווה שבסופו של המסע הם יצאו לחופשי.
גרוסמן כתב את הספר הזה כשבנו התגייס. הספר הסתיים חודשים אחדים לאחר שאורי, בנו נהרג והיה להרוג האחרון של מלחמת לבנון. הספר מצמרר בניבוי העתיד הזוועתי שבו, אבל גם בלי קשר לסיפור האישי הנורא - מדובר ביצירה ספרותית מדהימה בעוצמתה, שבה גרוסמן היטיב לדבר בקולה של הגיבורה אורה.
אשה בורחת מבשורה, מאת דויד גרוסמן, בהוצאת הספריה החדשה, 633 עמודים.
לפני 12 שנים. 20 במרץ 2012 בשעה 14:24