פתאום בבת אחת שוב קשה.
אמא של אשתי בסכנת חיים וחייבת לעבור ניתוח לב מסוכן.
בלעדיו היא תמות ואיתו אולי תחיה.
והניתוח ביום שלישי - ה-10/01, היום שבו בדיוק לפני שנתיים נגזלו ממני ילדיי.
וזה ריצות לבדיקות טרום ניתוח, ולהוצאת אישורים שבלעדיהם לא יהיה ניתוח...
ומיליון טלפונים ומתחים,
והראש דופק...
איך מסדרים את הכול כך שיעבוד טוב? איך אני שומרת על אשתי בדרך? איך יסתדרו הכלבות לבד בבית בשעות הארוכות של הריצות, הניתוח, ההחלמה כשנרוץ לבית החולים? איך אני אתמודד עם הצעקה שאני שומעת בתוכי של הגעגוע?
ובתוך כל הטרוף הזה - היום נצא אל הספייס, כי מי יודע מתי נוכל לצאת שוב?
בשבועות הלא קלים שהיו לנו לאחרונה בגלל עניינים שונים שהציפו את היומיום, ובתוך בליל העשייה עכשיו... לפעמים אני מרגישה שכל מה שאני צריכה זה לנסוע אל הים כדי להרשות לעצמי לכמה דקות לצעוק את נשמתי.
אבל אני מפחדת שאם אתחיל לצעוק - לא אוכל להפסיק וכל ההגנות שיצרתי יתמוטטו כשאני הכי צריכה להיות בשיאי.
כואב לי.
לפני 12 שנים. 5 בינואר 2012 בשעה 16:05
