עשר שנים אם אינני טועה משל לוני הרציקוביץ' על מכבי תל אביב.
כאוהדת שרופה - אלו היו עבורי עשר שנים שחורות.
שנים בהן משחק הכדורגל של מכבי איבד את חדוותו והפך לסתמי.
נכון, היו לנו גם הישגים - אבל אפילו כשלקחנו גביע - הטעם היה מר.
יותר מדי מאבקים ליוו את משחקי הקבוצה - בעד נמני, נגד נמני, עם נמני ובסוף - עם נמני שהופך לבעל הבית...
לוני בא עם המון כוונות טובות, אבל יש אנשים שאין להם את הדרייב הנכון כדי לדחוף קבוצת כדורגל.
כדורגל בא מהרחוב. הוא בא מהזיעה ומהאלימות המודחקת. זה משחק מיני בין 22 שחקנים שאנחנו רוצים שהם יהרגו אלה את אלה בשבילנו. בתמורה, אנחנו מפצחים גרעינים ושרים את נשמתנו.
לוני איננו והיום מכבי משחקת כל כך אחרת.
ברור לי ששבועיים בלעדיו עוד לא באמת יכולים לעשות את ההבדל, אבל אולי פתאום נושבת רוח של אופטימיות בחדרי ההלבשה של השחקנים.
אני יודעת שאחרי שנים בהן השתדלתי שלא לצפות במשחקיה המשמימים של הקבוצה ליותר ממחצית, היום אני יושבת מול המסך ורואה את הקבוצה שהתאהבתי בה לפני 25 שנים. פתאום רואים את הרוח המכביסטית, והיא חסרה מאוד בעשור האחרון.
אז צהוב עולה זה מכבי, וגם בתקופות השחונות, לא איבדנו את התקווה.
היום פתאום, במשחק שני ברציפות שאנחנו מנצחים בו - החיוך מתחיל לחזור.
לפני 16 שנים. 5 בינואר 2008 בשעה 16:43
