לא צריך סיבה טובה כדי לתת, צריך סיבה טובה כדי לסרב לתת.
החיים הפכו את חלקנו לציניים ולאטומים. כשרואים כל כך הרבה כאב בטלביזיה, בעיתונים וברחובות, חייבים לפתח איזה שריון הגנה מפני כל הכאב הזה, אחרת הוא נספג בנו והופך לחלק מאיתנו.
השיריון הזה חוסך מאיתנו כאב, אבל הוא גם מונע מאיתנו את היכולת להעניק. אנחנו עיוורים לצרכים של מי שזר לנו ועם הזמן, אנחנו נעשים עיוורים לצרכים של מי שקרובים לנו.
אנחנו מתחילים למדוד את ההענקה שלנו על כפות המאזניים - כמה אני נתתי וכמה את/ה?
אנחנו דורשים שיהיו ראויים להענקה שלנו. אנחנו מעניקים כפרס ורק לפעמים.
אנחנו הופכים לקמצנים בכל מה שקשור להענקה מוחשית שנמדדת בכסף - ולא כי אין לנו, ולא פחות, אנחנו הופכים לקמצנים בכל מה שקשור להענקה רגשית.
האהבה היא לא עוגה שנגמרת כשאנחנו מעניקים ממנה. יש בנו די אהבה כדי לתת ולתת ולעולם לא להתרוקן. אי הענקת אהבה היא זו שמרוקנת אותנו, בשעה שהענקתה ממלאה אותנו באנרגיות.
אבל אנחנו שוכחים את זה, כי החיים לימדו את חלקנו לפחד לתת - גם אהבה.
יש את אלה שמפחדים לתת ויש את אלה שמפחדים לקבל.
מדובר באותה המטבע.
לקבל זה להיחשף.
זה אולי להזדקק.
אסור להזדקק בעולם השריונות.
זה מסוכן.
הצורך שלנו לקבל אהבה כל כך גדול לפעמים - שעוד רגע נצעק.
וכדי שלא ישמעו את הצורך - אנחנו שותקים ומתכנסים.
אנחנו נותנים - הכול, רק שייקחו. רק שלא ידעו כמה אנחנו זקוקים.
כשאנחנו מרשים לעצמנו גם לקבל, אנחנו קודם כל מפחדים.
מפחדים להציב את הצרכים שלנו ולהיתקל בסירוב. זה הרבה יותר קשה מלא לבקש דבר.
אבל כששומעים אותנו, מכילים את הצורך ונענים לו - יש תחושה של אושר ושל שייכות.
האדם השלם הוא זה שיודע לאזן בין הקבלה לנתינה.
הוא זה שלא חושש להיחשף בשתיהן.
לפני 16 שנים. 17 בינואר 2008 בשעה 13:03
