הבלוג של השולט אור

הדרך אל אזור המגורים עברה במסדרון ארוך ואז החוצה, אל ביתנים נמוכים ומסורגים.
"בגלל שאין הרבה נשים כלואות, אנחנו מנסות לגרום להן להרגיש כמה שפחות בכלא וכמה שיותר במתחם שאמור לשקם אותן." הסבירה זיו. "האסירות יכולות ללבוש את הבגדים שלהן מהבית, הקנטינה פתוחה ואפשר לקנות דברים שצריכים, ואנחנו די לארג'יות עם זמני הביקורים. אף פעם לא עומדים אצלנו על הדקה, אלא אם כן מדובר באסירה בעייתית."
"אני יודעת." צחקה שי, "יצא לי לבקר כאן לא מעט כדי לראיין אסירות."
"אז את גם יודעת שאסור לך להוציא מהכלא כתבות." העירה זיו.
"כתבות בשמי? מה פתאום." צחקה שי, "אני מתכוונת להיות אסירה למופת יקירתי. לא יהיו שום הפרות משמעת."
זיו צחקה, "משום מה אני לא ממש בוטחת בך כשאת מבטיחה לי הבטחות, אבל הזמן יגיד. בכל מקרה, מפקדת הכלא פוגשת כל אסירה חדשה, רק שהיום היא נאלצה לצאת לפגישה עם השר לביטחון פנים, אז הפגישה שלכן תדחה למחר."
"אין בעיה." אמרה שי, "זה לא שאני מחכה בקוצר רוח לפגישה איתה. ביקרתי אותה בלא מעט כתבות שכתבתי."
"אני מקווה שזה לא מבטיח בעיות." ענתה זיו, "המפקדת ידועה כמישהי שלא שוכחת ולא סולחת."
"זה בסדר זיו, גם אני לא קוטלת קנים." הרגיעה שי.
"רק שאת האסירה והיא מפקדת הכלא..." ענתה זיו, "עד כמה לדעתך היא תחפש אותך?"
"מספיק כדי שלא ישעמם לאף אחת מאיתנו." צחקה שי, "צאי מהלחץ יקירתי, יש לי מספיק קשרים כדי שהיא לא תגזים בהצקות שלה ומספיק רצון לעבור את התקופה הזו בנוחות, כדי שאני לא אציק לה."
"אני בסך הכול רוצה לבצע את עבודתי בצורה הטובה ביותר." ענתה זיו, "בסך הכול אני לא מכירה אותך והיא הבוסית שלי."
"כמובן יקירתי." חייכה שי.

שיחתן נקטעה בשאגת שמחה מאחד התאים לאחריה פרצו שתי אסירות בריצה לעברן.
"שי, שי זילבר? אני לא מאמינה... בואנה, בזכות הכתבה שלך שיפרו לי תנאים. בואי כפרה לתא שלי לשתות קפה." צעקה אחת מהן כשהיא מחבקת את שי בחום.
"מה המצב איתך בבוש?" טפחה שי בעוז על גבה, "עדיין קשורה לשמוק ששוכח לבוא לבקר אותך?"
"עזבי אותו, סתם מסטול. אני יש לי עכשיו את מרים. את רואה ת'בחורה פה? זותי מרים שלי. והיא עושה לי יותר טוב מכל גבר שהיה לי בחיים." ענתה בבוש ופנתה לזיו, "איפה את שמה אותה? למה אני רוצה אותה קרוב אליי בשביל שאני ישמור עליה פה. למה מי שמתעסקת עם שי מתעסקת איתי."
"תרגיעי בבוש." פקדה זיו בקול נחוש, "אני שמה אותה בחדר עם לאה. שתיהן בנות טובים שהסתבכו קצת."
"מה בנות טובים? זותי רימתה וזותי חתכה זין. קראתי, קראתי בעיתון. כולנו קראנו. חיכינו לך כפרה, בשביל לעשות לך חפלה הלילה."
"הלילה, לילה, לילה, שמחה גדולה הלילה." שרה מרים שעמדה לידן.
"יאללה מרים, לכי תארגני את כולן אצלנו בחדר ותגידי שיביאו עוגות. את מצטרפת גם כן זיו? כפרה, את סוהרת טובה, את נביא לך עוגה מכל הלב."
זיו עמדה לסרב אבל מבטה של שי ננעץ בה.
"בואי, שבי איתי קצת." אמרה שי.


היה נדמה לזיו ששי הגיעה למפגש חברתי ולא למאסר. כל האסירות נדחקו לתא הקטן כדי לברך אותה ולהבטיח עזרה בכל עניין וזיו הביטה בה מרותקת. שי הסתחבקה עם הנשים, דיברה איתן בשפתן ועדיין, נדמה היה שיש מסביבה הילה של מנהיגות. אף אחת לא פלשה לה לספייס, וכששי דיברה, שתקו כולן והקשיבו.

זיו עבדה כסוהרת בשלוש השנים האחרונות. היא הגיעה לתפקיד לאחר שסיימה את הצבא כקצינה בדרגת סג"מ, ומיד לאחריו תואר ראשון בלימודי קרימינולוגייה. היה לה ברור שהדרך הטובה ביותר בעבורה להרוויח מספיק כספים כדי להמשיך לתואר שני, תהיה בעבודה בשב"ס, תוך כדי היחשפות לאסירות ולבעיותיהן מקרוב.

היא הכירה את כל האסירות, ידעה מה מטריד כל אחת מהן והשתדלה תמיד לעזור בדברים הקטנים. אבל אף אחד לא הכין אותה לאסירה מסוגה של שי.
על אף העובדה שזיו הייתה לסבית, היא מעולם לא יצרה קשרים אינטימיים עם הכלואות או הסוהרות. את ענייני הלב היא השאירה לסופי השבוע בביקוריה במועדון או בפאב.
בגיל 26, ואחרי קשר שנמשך שלוש שנים והסתיים במפח נפש, זיו רק רצתה לעבוד בשקט ולחזור אל ביתה בסיום העבודה.

אבל שי הייתה אחרת. המבטים שלה גרמו לזיו להרגיש חשופה. השקט שבו הורתה לזיו להישאר בקרבתה, גרם לזיו להרגיש שהן נמצאות במקום אחר, רחוק מנווה תרצה ומרמלה, אולי באיזה בית קפה בתל אביב... משהו באישה הזו נגע בה באופן אותו היא ביקשה לא להרגיש עוד לעולם.


ועכשיו אני יוצאת מהבית, ובשביל ההמשך - תורכם לעבוד :))
ואם נדמה לכם שיבוא המשך כשיש לי 300 צפיות עד לרגע זה ורק שתי תגובות... אתם מה זה טועים...
מי שרוצים המשך... שיגיבו!