הבלוג של השולט אור

בלילות האחרונים הבדידות קצת משתוללת.
בדידות שמורכבת מגעגוע, אהבה, חרמנות בלתי נסבלת כמעט ושיחות מטומטמות.
כל מיני ילדות בנות עשרים וקצת פונות אליי בהצעות שאשלוט בהן.
חלקן כל כך יפות שהנשימה נעתקת למחשבה על גופן שרוע מתחתיי, פעור, מופקר לרצוני...
הייתי מזיינת אותן אם הן היו אילמות, אבל לעזאזל, תמיד יש להן מה להגיד, וזה כל כך משעמם.

לא, לא כל הילדות בנות העשרים וקצת משעממות, רק הרוב.
הן נורא מעניינות לעצמן ולחברותיהן, שיא ההתפתחות והפתיחות...
רק שיסתמו כבר את הפה...
מגומגמות הן מתמסרות למילים הריקות שאני שולפת,
ועוד רגע ואקיא מעצמי ומהן.
והן לא אשמות, זו אני הריקה, המותשת...
זו אני שרוצה רק אחת, שמלאה מנפשה אין.

הן שולחות לי תמונות בתנוחות מפתות,
נכונות להגיד מלכתי או גברתי אם רק אניח להן לפלוט...
אין בינן ובין השליטה מאום פרט לצורך
ואני הריקה לא יכולה כבר לתת.

אני צוחקת עכשיו, הצרות של הדומית...
פרגיות צעירות שרוצות להתמסר...
אבל אז כשאני משוטטת ברחבי הסייבר,
אני מגלה סיפור עליו המלצתי בפוסט הקודם,
שמזכיר לי מהי שליטה אמיתית, וכמה היא מחייבת,
וכמה היא כנה ודורשת הכול.
ודורשת את מה שאבד לי,
את הלב שנתתי לאחת והשארתי כפיקדון.

זהו לילה בודד של שתיקה מבפנים,
זהו לילה שבו הנחתי לסוללת הנייד להתרוקן,
זהו לילה ריק במלאות הכאב שיש בו,
לילה של געגוע, לאהבת האמת.