אני חוזרת מערב הוקרה לבוצ'יות. מין ערב משעשע שהפמיות שבחבורת הקפה הקווירי הפיקו לכבוד הבוצ'יות.
בחיים שלי לא הייתי מוקפת בכל כך הרבה נשים בחליפות ובעניבות, כובעים של שנות הארבעים, מוזיקה של באר לסבי משנות השלושים...
הפמיות המעטות שהיו שם נהנו מהעובדה שעל כל אחת מהן התחרו לפחות 5 בוצ'יות. הן חגגו...
ואני עמדתי לי שעונה על הקיר ושאלתי את עצמי מתי הפסקתי להיות חלק מהקהילה הלסבית בישראל?
ואולי השאלה האמיתית היא - האם אי פעם הייתי חלק מהקהילה הזו?
יש לי את העשייה שלי בעבור הקהילה ובעבורי, אבל מעולם לא התערבבתי בה חברתית. במהלך כל שנות פעילותי בוועדי הקהילה, יצאה לי משם רק חברות אחת וגם אז זה קרה כי היא התעקשה.
מעולם לא הרגשתי בנוח בקהילה הלסבית. יש לנו אידאולוגיה דומה (או לפחות הייתה לנו לפני שהתעייפתי מאידאולוגיות), חלקן מתלבשות כמוני, מדברות כמוני או הפוך... אבל מעולם לא מצאתי את עצמי במקום ההוא.
אולי, כי מעולם לא הגדרתי את עצמי כבוצ'ית. אני פשוט אוהבת נשים.
אולי, כי מעולם לא הזדקקתי להגדרות קבוצתיות כדי להגדיר את עצמי.
אולי, כי בתוך העדר אתה מאבד את עצמך אלא אם אתה מנהיג אותו וכבר עייפתי מלהנהיג.
דווקא כאן, בקהילה שמתעקשת שלא להגדיר את עצמה כקהילה, מצאתי לעצמי חברים וחברות אמיתיים. אולי הסירוב להגדרה קבוצתית וההתעקשות על האוטונומיה כיחיד, מאפשר לי לראות בין כל הפרטים את האנשים אותם אני יכולה לאהוב.
לא אוהבת לסביות כקבוצה. מעולם לא אהבתי ולעולם לא אוהב.
ובכל זאת, זה היה ערב מעניין.
לפני 15 שנים. 5 באוקטובר 2009 בשעה 22:41
