הבלוג של השולט אור

אלה ימים של ערבוב רגשי של כל כך הרבה תחושות - טובות, קשות...

הדרך היחידה לכתוב עליהם היא בהפרדה לפסקאות - הפרדה שתפקידה לעשות סדר אצל הקוראים ואולי קצת אצלי.

אישה קורנת...
האהובה שלי השתחררה מבית החולים ואתמול היה סוף סוף לילה ראשון של לישון לצדה ולחבק - בזהירות אבל הכי קרוב. אחרי הורדת התפרים, נשארת עוד פרוצדורה שבאמצעותה יבטיחו את השמדת הסרטן לתמיד - יחדירו אליה לגוף יוד רדיואקטיבי, שאמור לזהות ולהשמיד את תאי הסרטן שעוד נשארו (אם נשארו).

בסרטי המד"ב, העכביש הוא זה שחוטף את הרדיואקטיביות רק כדי לעקוץ את פיטר פרקר ולהפוך אותו לספיידרמן. לי תהיה אישה לוהטת משלי, שבמשך שבוע תסתגר מאחורי קירות עופרת ואחיות יכנסו אליה לחדר עם מונה גייגר, כדי לבדוק עד כמה היא קורנת. אני יודעת כמה אני קורנת כשאני מסתכלת עליה, אבל הפעם מדובר בקרינה מסוג אחר 😄

אחרי הטיפול הזה, נוכל סוף סוף לחגוג את הניצחון על הסרטן ואת תחילת החיים הטובים שלנו יחד.

אהובתי, אני כל כך גאה בך על הדרך שבה את מתמודדת עם הכאב ועם הפחד. אני כל כך גאה ומאושרת להיות בת הזוג של אישה אצילית ומלאת חיים כמותך. אני מאוהבת בך כמו שלא האמנתי שאוכל לאהוב. יום יום את מעניקה לי יותר משחלמתי שניתן לקבל.


הגעגוע לילדים
יש שקר נפוץ שאומר שהזמן מרפא כל געגוע. זה שקר נוראי שאמור להעניק תקווה לימים חסרי כאב. הזמן לא מרפא את הגעגוע, הוא רק מלמד איך חיים עם הכאב שלו ביומיום.

בקניון שצמוד לבית החולים יש משחקייה שעברתי לידה כל יום. שוב ושוב נאבקתי בצורך לחפש שם בין הילדים את הפרחים שלי. הייתה שם ילדה בת שנה, שנצמדה לאחת המראות כדי להתענג על איך שהיא נראית, ונזכרתי בפיצית שלי שעשתה בדיוק את זה כל כך הרבה פעמים...

בין עשרת אלפים ילדים אני יכולה לזהות את הקולות שלהם, את הצחוק, את הבכי, את המלמול ואת הדיבור... והאוזניים קשובות כל הזמן ומחפשות, גם כשהעיניים מביטות לכיוונים אחרים.

אני מתגעגעת לתלתלים של הפיצי, לעיניים הזכות שלו שמביטות אל שלי, באמון המוחלט של מי שיודע שאמות לפני שאניח למשהו להזיק לו. אני מתגעגעת לזרועות של הפיצית שנפרשות מולי לחיבוק שבו שתינו עוטפות זו את זו. הנשמה שלי צועקת את הגעגוע אליהם כל הזמן.

הם התחפשו והפעם אין לי מושג למה. אני מתארת לעצמי את החגיגה בגן, את שניהם מכרסמים להם אוזני המן... אלוהים, כמה שאני מתגעגעת אליכם ילדים שלי.