את החודש האחרון העברנו יחד בדירה ברעננה. פתאום זה מוזר לבוא לדירה שלי בתל אביב כדי לעבוד מפה. בין פגישות העבודה אני עוברת על ארונות המסמכים שלי - זורקת את מה שכבר לא חייבת לשמור, מנקה, מסננת... בעוד חודש נתחיל לחפש דירה ואני לא יכולה לחכות לרגע שבו נגור יחד רשמית.
עוד לפני כן, בסוף השבוע האישה שלי תתאשפז לשלושה עד חמישה ימים במחלקה האונקולוגית, כדי לקבל טיפול רדיואקטיבי שיחסל את מעט מתאי בלוטת התריס שנשארו אצלה בגוף גם אחרי הניתוח. חמישה ימים היא תשהה בחדר מבודד לחלוטין, שאפילו האחיות לא יכנסו אליו, אלא במקרה של סכנת חיים. כשהיא תחזור סוף סוף הביתה, אסור יהיה לגעת בה במשך שבועיים!! שלמים.
זה הולך להיות קשה לא לגעת בה במצטבר שלושה שבועות. אנחנו כל כך זקוקות למגע בינינו, אני בה - היא בי... זה מגע מתמשך בינינו שיהפוך לרעב מתמשך, שיושבע סוף סוף אחרי שלושה שבועות. אני מנסה לצבור דקות מגע איתה בינתיים.
מאז שהיא איתי, החיים הפכו למשהו ששווה להילחם עליו ולמענו. יש יעדים ברורים שהגעה לכל אחד מהם - משפרת את איכות החיים שלנו. יש פתאום את המוכנות האמיתית לעשות, לפעול, לשנות, ליזום... יש בשביל מה. יש יחד מהסוג שתמיד חלמתי עליו ועכשיו הוא מתגשם.
ולסיום... מי שאוהבים אותי מתבקשים להחזיק לי אצבעות ביום חמישי הקרוב מהשעה שתיים בצהריים ועד הערב. הפגישה שאהיה בה היא אחת מהחשובות שהייתי בהן בשנים האחרונות, ויש לה הפוטנציאל לקידום בחיים מהסוג שאני חולמת עליו שנים. אז תחזיקו... זה עוזר :)
לפני 14 שנים. 12 באפריל 2010 בשעה 10:58
