עד עכשיו ההסתכלות שלנו על מחלת הסרטן הייתה קלילה משהו.
כן, גילו גידול ממאיר אבל בניתוח אחד הוא הוסר והיפה שלי עוד הוכרזה כמיס איכילוב 2010...
ואז היה אמור להיות לה טיפול רדיואקטיבי באיכילוב... ואז התפרץ הר געש עם שם נורא ארוך באיסלנד ומנע את הגעתו של הכדור הרדיואקטיבי מאנגליה... ואז פתאום התחלנו קצת לפחד.
פתאום נפל האסימון שמדובר באמת בסרטן. פתאום כל נפיחות בגרון או כאב ראש מקפיצים את רמות הפחד.
היום סוף סוף אהובתי קיבלה את הכדור הרדיואקטיבי. מסתבר שטוב להקפיא את נשאי הרדיואקטיביות, אז בדרך במכונית הפעלתי את המזגן על עוצמה מלאה וניסיתי להבין איך זה שאני אמורה להיות במרחק של 3 מטרים ממנה אבל מהצד השני זה בטוח להסיע אותה הביתה במכונית? ועם חלונות פתוחים או סגורים? ובכלל, ההוראות קצת סותרות אלו את אלו... מותר לה לבוא בקהל אבל אסור לחזור לעבודה למשך שבועיים. אלה אותם השבועיים בהם אסור לגעת בה בשום צורה. קוס אומו, אני הולכת למות מלא לגעת בה כל כך הרבה זמן.
אז עכשיו שתינו באותו הבית. הבנות שלה הועברו לסבא ולסבתא ויש לנו בית שלם רק בשבילנו - סוג של חלום שמתגשם לירח דבש פראי מלא בגניחות ובגמירות... אבל במקום זה שתינו מרגישות את הבדידות הכי גדולה בעולם, רק כי אנחנו נמצאות כל אחת מעברה השני של הדלת ואסור לעבור...
והזדיינו אתמול בכל צורה אפשרית וגם היום בבוקר, ולשתינו כבר כואב הכוס מרוב גמירות וחדירות... זה רעב אחר. זה הצורך לחבק אותה כשאנחנו צופות בטלביזיה... לנשק אותה כשהיא מביאה את הקפה או כשאני מביאה את הדיאט ספרייט שמלא בקרח... זה הגעגוע לשפתיים שאני לעולם לא מתעייפת מלנשק... זה הגעגוע לתנועה הראשונה שכל אחת מאיתנו עושה כשהיא מתעוררת - התנועה שמחפשת את גופה של השנייה ליד במיטה.
אני אוהבת אותך כל כך יפה שלי. אוהבת וכותבת לך כאן בידיעה שבחדר השני את יושבת וקוראת ומרגישה את אותו הגעגוע. שתינו מסמנות היום את האיקס הראשון בטבלת היאוש שלנו.
לפני 14 שנים. 17 במאי 2010 בשעה 16:53
