אלה היו כמה שבועות קשים של שיחות כואבות על נושא שקשה לשתינו.
הצורך שלי מול הצורך שלך.
שיחות שהביאו אותנו לסף יאוש ולתחושה שאולי הקשר שלנו נכנס למקום מסוכן פתאום.
מקום שבו האופציות אוזלות ונשארת השאלה - האם אנחנו נשארות יחד או שמבינות שהצורך הזה כל כך שונה אצל שתינו, שהוא לא משאיר אפשרות להמשך חיים משותפים.
זה הפחיד.
מהמקום של להכיל אותך, התנתקתי מרגשות בעצמי. הפחד מלאבד אותך היה עצום.
ואז בא השינוי.
פתאום אמרת לי את השורה שמעולם לא אמרו לי:
"אני איתך ולא משנה מה תבחרי לעשות או מה יקרה. אני לא יכולה לחיות בלעדייך."
זה משפט שאמרתי לך כשחלית בסרטן.
זה משפט שאמרתי בעבר כשנישאתי למי שהייתה אשתי.
זה משפט שמעולם לא נאמר לי.
והמשפט הזה בבת אחת שחרר את הפחד ואת המועקה מפני הפרידה, והעניק לנו אפשרות לצאת מהדרמות בחזרה אלינו - אל ההכלה, אל ההרגשה, אל החיבור המוחלט שלנו לעצמנו וזו לזו.
המשפט הזה העניק לנו את הריפוי.
אנחנו עדיין בודקות את הצרכים, אבל עכשיו זה ממקום אחר - של נכונות לבדוק באמת את כל האפשרויות ולא להסתגר ב-ד' אמות הצרכים והפחד.
כל פעם מחדש את מפעימה אותי בעומק האהבה שלך אליי.
אף אחד לא אהב אותי ככה, לא אמי, לא אחותי, לא אף אחת מהשפחות שהיו לי, לא אף אחת מבנות הזוג שהיו.
רק את אשתי מעניקה את המקום הזה שהיה נטוש כל כך כל חיי - אהבה שיש בה אמון מוחלט וחסר מעצורים.
אלוהים יודע כמה אני מחויבת לך, מאוהבת בך וזקוקה לך.
את בדמי, במחשבותיי, בתשוקתי, ברצוני להצליח, במחויבות שלי לעשייה...
את אהבתי.
ואשתי, אני איתך ולא משנה מה תבחרי לעשות או מה יקרה. אני לא יכולה לחיות בלעדייך, אני לעולם לא רוצה שיכולתי לעשות כן תבחן. את האושר שלי ואני נשבעת שלנצח אעשה הכול למען האושר שלך.
לפני 13 שנים. 7 ביולי 2011 בשעה 9:16
