לפני 12 שנים. 8 בדצמבר 2011 בשעה 8:48
אני אוהבת את זה שגם אם משהו קשה לנו לרגע... שיחה של כמה דקות פותרת בדרך כלל את המועקה.
לפעמים נורא קשה לתקשר ולהביא את הפגיעות, אבל כל זמן שאנחנו עושות את זה - אנחנו מבטיחות שהשנייה תקשיב באמת. עם כל הגוף והנשמה.
כי כשאני/את אומרת "קשה לי עכשיו", במקום "את אשמה" - אני/את המקשיבה יכולה להקשיב לזה ולנסות לשנות את המצב.
בלון המועקות שלנו לא מתנפח. ברגע שאנחנו רואות שהוא מתמלא מעט באוויר - החיים נעצרים כדי לשחרר את האוויר הזה ואת המועקה.
זה עוזר לשתינו לנשום.
טוב לי לחיות אתך אשתי. לא חלמתי בכל עשרות השנים בהן אהבתי נשים וחייתי אתן - שקיים טוב כזה.
אני אוהבת אותך אוצר שלי.