את מסתובבת לך עכשיו בדיוטי פרי, קונה את האוזניות שישמשו אותך בתאילנד לשיחות ה"וידאו צ'אט" שלנו. קונה קרם, סיגריות, בושם.
אני יכולה לדמיין אותך שם פוסעת בין המדפים, מביטה במוצרים במבט אומד. הייתי יכולה לאתר אותך בין הקונים האחרים במבט אחד, צועדת ותלתלייך זוהרים על רקע חולצתך האדומה.
לפני שעה הורדתי אותך בשדה התעופה אחרי אחר צהריים וערב שכולם אהבה וקרבה.
את תבצעי חניית ביניים בירדן ומשם תקחי מטוס ישיר לבנגקוק. לא ארגע מהחששות לך עד שתנחתי בתאילנד. אני יודעת, הטיסה דרך ירדן קצרה יותר, זולה יותר ומעולם לא קרה דבר לישראלי שטס במטוס ירדני. אבל אף פעם לא אהבתי כפי שאני אוהבת אותך, אז מה לי ולהיגיון? לחשוב עלייך במטוס ערבי ואפילו של מדינה ידידותית לנו - מפחיד אותי. את מבינה, לאבד אותך הוא הנורא שבסיוטיי.
רוצה כבר שתנחתי ושתודיעי לי "הגעתי".
שישה עשר ימים מהלילה אחכה לשובך.
אף פעם לא חששתי לאף בת זוג שלי כך. והחשש, כמו האהבה - אגואיסטי כל כך. זה הפחד שתיפגעי והפחד מלאבד אותך. את מבינה, מעולם לא הנחתי לאף אחת לגעת באמת בנשמתי.
את האחת, את היחידה שנחשפת לשמחתי, לכאביי, לפחדיי, לתקוותיי, לחולשותיי ולכוחי.
את בנשמתי, את בדם שזורם בעורקיי, את בחלומותיי, את בראש שמחתי.
נסיעה טובה אהובה שלי.
לפני 17 שנים. 28 בספטמבר 2006 בשעה 19:19
