הבלוג של השולט אור

אהובתי ואני ישבנו לצפות היום בסרט שלקחנו מהאוזן השלישית. סרט שהתברר כזבלון לסבי, צפוי ומשעמם. אני אפילו לא זוכרת את שמו.
אני מסתכלת ומשהו בהבעה של השחקנית הראשית מצלצל לי מוכר. אלה העיניים הירוקות-כחולות הענקיות שלה, הקול שמוכר לי, השרירים של מטפסת ההרים ורוכבת האופניים...
אני מחליפה בדמיוני את השיער החום בבלונד, ופתאום נופל לי האסימון.

"ממי, קוראים לשחקנית הלן?" אני שואלת.
"כן."
"אני לא מאמינה, זאת הלן, הכרתי אותה לפני 14 שנים כשהיא עשתה עלייה."
אני חוטפת את עטיפת הסידי ומסתכלת על הפרטים.
"הנה, זו היא. היא למדה להיות רב אצל הרפורמים וחלמה להיות שחקנית. אני לא מאמינה שהיא עשתה את זה."
"את בטוחה שזו היא?"
"בטח, אני מכירה את העיניים שלה."
"כמה מקרוב את מכירה אותן?"
"מאוד מקרוב." אני צוחקת, "יצאנו בזמנו, רק התמזמזנו, לא הייתה בינינו כימייה אמיתית, אבל היא חלמה להיות שחקנית. בפעם הלפני האחרונה שראיתי אותה היא בדיוק קיבלה את התפקיד הראשון שלה בסרט של גולן גלובוס שמעולם לא הגיע לאקרנים. היא שיחקה שם שודדת וזה צולם באילת ובסיני."

אני מסתכלת על הלן. 13 השנים שחלפו מאז פגישתנו האחרונה הוסיפו קמטים והבעה לפניה. אני זוכרת אותה בפגישתינו האחרונה מכשפת את הקהילה הלסבית בהקראת שיר ארוך ועצוב באנגלית כשהספוט עליה והיא לבד על הבמה. כשהיא סיימה הייתה דממה בקהל למשך חצי דקה ואז התפרצות של מחיאות כפיים. אני זוכרת אותה יורדת מהבמה בדמעות של התרגשות ובאה אליי לחיבוק. היא אמרה לי שזו ההופעה האחרונה שלה בישראל, ושהיא חוזרת לארה"ב.

הסתכלתי עליה בחיוך ענק. הסרט לא עשה לי את זה, אבל זה לא העיקר. היא האמינה בעצמה כשאף אחד לא האמין בה והיא הלכה עם החלום הזה עד הסוף. בא לי לשלוח לה מכתב ולהגיד לה "הלן, ראבק, כל הכבוד. שיחקת אותה מותק".