אירוע שיש בו יותר משישה אנשים נחשב אצלי לאירוע המוני. אירוע שיש בו כארבעים אנשים מפעיל אצלי את הווריד ברקה וישר מעלה לי כאב ראש. עוד לפני שהאירועים האלה מתחילים אני מייחלת לקפה שמסיים את הסאגה ומאפשר לי להימלט על חיי.
ככה מתנהלת השיחה שלי עם אמא שלי ליד השולחן:
היא: ראית איזה יפה נעמה?
אני: מי זו נעמה?
היא: אישתו של אסי.
אני: איפה היא?
היא: מולך.
אני: טוב, אני לא מכירה. חמודה.
היא: איך את לא מכירה אותה? היא נשואה לו כבר 13 שנים. ואיזה מדהימה הילדה של ערן ודפנה?
אני: יש להם ילדה?
היא: יש להם כבר שתיים.
אני: טוב לא ידעתי.
היא: ואיזה חכמה הבת של גלית.
אני: בת כמה היא?
היא: בת שמונה חודשים.
אני: אז איך את יודעת שהיא חכמה?
היא: תראי איך היא יושבת וחושבת על הברכיים של אמא שלה.
אני: בטח יש לה קקי.
באמצע הדיאלוג תופסת אותי מישהי שמתעקשת לנשק אותי.
הזרה: ממי, עשרים שנה לא ראיתי אותך.
אני: (חושבת לעצמי) אז למה את מתעקשת לנשק אותי.
אני: (בקול) אני לא זוכרת מי את.
הזרה: אני דודה שלך בתיה. היית בחתונה שלי לפני עשרים שנה.
אני: אוקיי.
דודה עליזה שארגנה את האירוע מגיחה, מושכת את בתיה בעקבותיה ומצילה אותי מהדודה שאני לא זוכרת.
אני פשוט שונאת את האירועים האלה, ועוד יותר שונאת את שיחת הטלפון מאמא שלי שבאה בעקבותיהם, שהיא שיחזור של השיחות שכבר היו.
היא: נהנית?
אני: לא.
היא: איך לא נהנית? לא ראית איזו מדהימה האחיינית שלך?
אני: לא נפלתי מייבבת לרצפה בגללה.
היא: אני לא מבינה אותך. יש לך אחיינית, איך את לא משוגעת עליה? אני מתה עליה.
אני: כי היא הנכדה שלך ולי היא לא עושה כלום.
היא: אבל זו הבת של אחותך.
אני: אני מתה על הבן שלה ולא מתה על הבת. מה לעשות?
היא: די, אני לא רוצה לדבר איתך על הדברים האלה. את רק מרגיזה אותי.
תקראו לי סוציופתית אבל אני שונאת את האירועים המשפחתיים האלה. אני עוד מעט בת ארבעים, מרובם הצלחתי לחמוק במהלך השנים - ויתרתי על טקסי חתונה, בריתות, ועוד. הפעם לא הצלחתי להשתחרר מהמטלה - חגגו יום הולדת לאח של אמא שלי שהיא מעריצה. לא להגיע היה שווה ערך להתאבדות מולה. אז הגעתי. אני מקווה לחמוק בעשור הקרוב מהאירועים הבאים.
לפני 17 שנים. 29 בדצמבר 2006 בשעה 15:09
