שבעה עשר ימים ארוכים ומתישים עברו עלינו. ימים של ריצות, מריבות עם חצי עולם, שיחות, פתירת בעיות, ניסיון למכור את הרכב של א' לשני עבריינים שכמעט והסתיים במכות, מכירת הרכב הערב לגבר רומנטי שקנה אותו לאשתו כהפתעת יום הולדת, מעבר בין מחלקות בית האבות בניסיון לקבוע איזו הכי תתאים לא', אביה של אהובתי. וריצות, המון המון ריצות.
כבר שכחנו מהו יום עבודה שלם, שכחנו אפילו מהו חצי יום עבודה. חלמנו בסתר על כמה שעות של מנוחה ובעיקר הזינו על שעות של יחד בחיבוק שלנו ובשקט. חיבוק שמנוקד במאות נשיקות קטנות, שהופכות לסקס מרוגש ואוהב.
היום, כשכבר נשבענו ששום דבר לא יעמוד בינינו לבין היחד הזה, קיבלנו טלפון בהול. ל'' המפלצת שהייתה זוגתו של א' אביה של בליס, תקפה את ג' אחותה בבית האבות. טסנו לשם להרגיע עניינים. קיימנו שיחה משפחתית ובסופה הוחלט שלא להרשות ל-ל' להיכנס לבית האבות ובנוסף הגישה ג' תלונה נגדה במשטרה על תקיפה.
חזרנו לביתה של בליס מאמינות שסיימנו את סידורי היום. נסעתי לפגישת עבודה שהייתה לי ושאחריה היינו אמורות לנסוע לביתי. בשלוש וחצי חזרתי לביתה של בליס ואז הודעה - מגיע קונה לרכב מחיפה. כשאנחנו מסרבות להאמין למזל שמסרב להניח לנו להזדחל יחד למיטה, טסנו שוב לבית האבות להביא יפוי כוח למכירה ומשם עם הקונה אל הדואר. בחמישה לשש נכנסנו לדואר ומיד לאחר שהכניסו את פרטי המכירה למחשב - הוא החליט לקרוס.
רגע מהקריסה שלנו, טסנו עם הקונה לצלם את ת"ז של א' ומשם אל ביתה של בליס, להכין חוזה מכירה שמחייב את הקונה להעביר בעלות.
בשנייה האחרונה הוא ניסה לזכות בעוד הנחה אבל הבהרנו לו - המחיר שסוכם או אין מכירה, ובאמא שלך, עזוב אותנו ותן ללכת להתחבק.
ארבע שעות מהרגע שהוזנקנו ירדנו אל האופנוע שלי רק כדי לגלות שהוא נעול מאחורי שרשרת שחוסמת את הוצאתו מהחנייה. בליס עלתה אל השכנה לבקש מפתח ולאחר שיחרורו נהגתי ממש לאט אליי, מבטיחה שלא נסיים את היום המנוחס הזה בתאונה.
הגענו סוף סוף אל הבית שלא הרגיש בית בכל הימים בהם הוא עמד מרוקן מנוכחותה ונחתנו יחד אל בין השמיכות - שפתאום ליטפו ולא רק חיממו - אל החיבוק ההדדי.
ברגע, נגיעה אחת רכה, מחקה ימים של טירוף ושל תשישות. החיבוק הזה יודע לנחם ולהעצים. בתוכו אנחנו מתכרבלות אל הבית ששתינו מציעות זו לזו.
ומהחיבוק האצבעות פותחות במסע גילוי מחודש של אנחות ריגוש. לאט ובשקט, במגע בוטח ומכיר, נעות האצבעות על העור המצטמרר בנגיעות רכות של אהבה.
פתאום, אחרי שלוש שעות של יחד, חזר השקט אל הלב ושוב יש כוח להתמודד עם העולם. רק שהפעם לא יפרידו שבעה עשר ימים בין נגיעה לנגיעה. זה מחיר כבד מדי. מחר, אהובתי שוב כאן.
לפני 17 שנים. 17 בינואר 2007 בשעה 20:53
