בחצות נדחסים חמישה אנשים וכלב לתוך המעלית בדרך הביתה אחרי ארוחה נפלאה. יורדים מהקומה השמינית, מגיעים לקומת הקרקע... המעלית נעצרת ואז מבצעת קפיצה קטנה ונתקעת בין קומת הקרקע לקומת המינוס.
אין יוצא מאין בא.
אישה אחת נכה, גבר אחד עם לב דפוק (אבל אוהב), ארוסתו של אחי בעלת הברך ההרוסה, אני שויתרתי על ההליכה לשירותים והנאד מת להשתחרר ממני ואחי שמנסה להגיע לזיז שאמורים להזיז כדי להתניע את המעלית. כולנו יחד שוקלים 100 ק"ג מעבר למשקל המומלץ.
ויש גם את בוץ', הוא כלבלב חמוד בן שבעה חודשים ששוקל 26 ק"ג, והוא תקוע בין הרגליים של כולנו. אבל הוא חכם. הוא מתיישב על כפות הרגליים של אמי ומתחיל לחפור את דרכו החוצה.
הזמן עד לבואו של המחלץ דווקא עובר בהמון צחוקים והתקשקשויות. אני מזהירה שכשצוחקים השליטה על הסוגרים נחלשת. כולם מאיימים עליי באיומים איומים ונוראיים - אני מתאפקת. הצחוק גובר. 35 דקות אחרי נגמרות לנו הבדיחות ואנחנו מתחילים להזיע.
מגיע מתקן המעליות באיחור של רבע שעה. בדרך אני מספיקה לשאוג עליו שעשרים דקות הן לא 30, ושלא מעניין אותי מאיפה הוא מגיע - שיעמוד בזמנים. נדמה לי שהוא מת להשאיר אותי תקועה במעלית לבד. הוא לא יכול.
כולנו משתחררים סוף סוף. בדרך אל המכונית אחי מספר לי שגם הוא מעיין לפעמים בכלוב. שלחתי אותו אל הבלוג שלי. אח אהוב שלי, אני חולה עליך 😄
כך הסתיים לו יום ארוך במיוחד שכלל מיליון ריצות, ארוחה נפלאה ומעלית אחת שובתת. אני הולכת לישון, נראה לי שכדאי שאעבור כבר למחר.
לפני 17 שנים. 16 בפברואר 2007 בשעה 23:54
