הבלוג של השולט אור

כמה ימים לפני גיל 40 הם זמן טוב לחשבון נפש.

בשנה האחרונה גיליתי שהמון אמיתות איתן חייתי כל חיי היו לא יותר מאשר ניסיון להסתתר מהכעס האין סופי שהרגשתי כלפי אבא שלי.

פתאום בפעם הראשונה התמודדתי עם הנטישה שננטשתי, ולא ממקום של להבין אותו ואת מחלתו. בפעם הראשונה אני שונאת את הפציעה ואת המחלה שגזלו ממני את אבא שלי. אבל בפעם הראשונה אני גם מבינה שהן לא האחראיות היחידות לנטישה שלו אותי ואת אמי.

עד לפני שנתיים שנאתי את אמא שלי על המכות שחטפתי כילדה ועל האונס שנאנסתי במשך שבע שנים מגיל שש ועד גיל 13. האשמתי אותה בלי סוף. כל הזמן אמרתי שביום שהיא תמות לא אדע מה לומר על קברה. ואז באו הסרטן והניתוח, ובא הפחד הנוראי מלאבד את האישה היחידה שמעולם בעצם לא נטשה אותי.

היא אכלה ממני מרורים, האשמות וצעקות. לא האמנתי לה שהיא לא ידעה על האונס. הדחקתי שנים את העובדה שלא סיפרתי כי הוא איים לרצוח לי אותה. היא לא יכלה לדעת, הייתי חייבת להגן עליה.

ואז בא הניתוח שלה ובפעם הראשונה בחיי הבנתי כמה אני אוהבת אותה וכמה אני רוצה בחזרה את האמא שלי. בפעם הראשונה בחיי אמרתי לה שאני סולחת לה והסליחה, הייתה אמיתית.

פתאום יכולתי לראות את האישה שננטשה בלי מזונות ובלי משפחה שתעזור לה (כולם חיו בחו"ל). אישה שעבדה עד שעות מטורפות כדי לפרנס אותנו. פתאום יכולתי לשמוע גם את העלבון שלה מול הגבר הראשון (אבא שלי), שבגד בה על ימין ועל שמאל עד שהיא לא יכלה יותר. פתאום יכולתי לשמוע את העלבון של האישה שבעלה השני אנס את בתה. את הכאב שלה על האונס ההוא ואת השנאה אליו, שנאה שלא האמנתי לה כילדה.

פתאום הבנתי שככל שאבי נטש אותי, גם בשיא זעמה היא מעולם לא הניחה לי ללכת ממנה. בגיל 15 עזבתי את הבית שנאתי אותה ואת בעלה שלא ידעתי שהיא מנסה להתגרש ממנו ושהוא מסרב לתת לה גט. לא הבנתי איך היא נשארת איתו, לא ידעתי דבר על האלימות שהוא הפעיל מולה. היא לא סיפרה והיא לא ויתרה עליי. היא הייתה מגיעה אל הבית בו חייתי, סופגת את השנאה שלי ומניחה בידיי ארגז עם מצרכים, שיהיה לי מה לאכול במשך השבוע.

שנאתי אותה מספיק כדי לנקום בה שנתיים אחרי ולא הבנתי כילדה כמה היא נענשה על לא עוול בכפה. לא הבנתי ששתינו היינו הקורבנות של האנס שלי - בעלה.

שנאתי אותה והערצתי את אבא שלי. הוא היה עבורי האמן המיוסר. שנה חייתי אצלו בצרפת. הערצתי אותו על סירובו לשלוח אותי מהבית כשאשתו דרשה שאלך. הדחקתי את העובדה שבסופו של דבר, ביום בו סיפרתי לו על הלסביות שלי, לא נשאר לי בית אצלו.

הדחקתי גם את הבית שהוא מכר רק כדי שבתו הלסבית לא תירש אותו. בית שהובטח לי בתמורה למזונות אותם הוא לא שילם.

האמן המיוסר לגרסתו לא צריך לחשוב על כסף. כסף הוא דבר מזוהם שאנשים קטנים רודפים אחריו. פתאום השנה, כשהרשתי לעצמי לכעוס עליו, יכולתי לראות את הרדיפה שלו אחרי אותו הכסף שנגדו הוא הטיף כל השנים. פתאום הבנתי שחייתי את המורשת שלו. הכשלתי את עצמי שוב ושוב בעבודה כדי שלא יהיה לי כסף - הוא הרי מזוהם. עד לפני שנתיים בכל פעם בה עזבתי בית שבניתי עם בת זוג - עזבתי כשרק בגדיי, הכלבה שלי והספרים מלווים אותי. כל הזמן אמרתי שהרכוש חסר ערך, שאוכל לצבור חדש בקלות. שהאקסית רק תקח הכול, אני לא רוצה כלום, רק את החופש שלי - החופש של האמנית המיוסרת והענייה.

פתאום זה היה להבין שבעולם האמיתי מי שמכשיל את עצמו שוב ושוב הוא לוזר, ושמי שהייתה בשבילי תמיד הייתה אמא שלי.

אני זוכרת את מלחמת יום הכיפורים. את האזעקה הראשונה וכולנו שרצים למצוא מחסה. הייתי אצל אבא שלי. פתאום נשמע הצפצוף המוכר של אמא שלי מלמטה. היא לא חשבה פעמיים לפני שהיא הניחה את אחותי התינוקת במקלט וטסה במכונית אל בית סבתי לאסוף אותי אליה, כדי שהיא תדע שאני במקום מוגן.

אמא שלי רחוקה מלהיות קדושה. היא פגעה בי המון במהלך חיי, אבל היא תמיד גם הייתה שם בשבילי. היא מעולם לא נטשה אותי, אני הייתי זו שנטשה אותה שוב ושוב, והיא... היא הניחה לי לחזור אליה כשיכולתי, לבית שהיה תמיד פתוח בפניי כמו לבה.

כנראה שהייתי צריכה להגיע לגיל הזה כדי שאוכל סוף סוף לראות את האמת.

אני לא חייה יותר את הנטישה של אבא שלי. אני כועסת עליו ולא מנסה יותר להיות האמא שלו. זה לא התפקיד שלי. אחרי ארבעים שנה אולי הגיע הזמן שהוא יזכר בתפקיד שלו - להיות אבא.

ואמא שלי? אני רק מאושרת שהיא מי שהיא. מברכת על הקרבה שנוצרה בינינו ושחשפה אותי לאישה החכמה, מלאת ההומור, הקריזיונרית לפעמים אבל הישרה תמיד. האישה שעם על החרא שהיא אכלה בחייה נשארה בבסיסה טובת לב. בגיל ארבעים עוד רגע, אני הבת שלה יותר משהייתי אי פעם בחיי.