הלכתי לישון כשאני מאיימת על הגוף שלי בכמה איומים נדרשים: אסור לו לקבל מחזור היום בלי רשות, ואסור לכאב בגרון שלי להתפתח למחלה.
בקיצור, תהיה יפה ותשתוק, דרשתי ממנו ונרדמתי כשאני מפנטזת על היום.
בשבע קולה ברך באזניי. קבענו לעשר וקמתי להתארגן.
בתשע וארבעים כבר אספתי אותה. היא יידעה אותי בכך שמתוכננות לנו ארבע פעילויות בחוץ והמון זמן מיטה. מעבר לזה לא ידעתי על תכניותיה דבר.
בעשר התישבנו ב"קום איל פו", מסעדה יפהפייה בנמל תל אביב הישן, מתענגות על ארוחת בוקר לשתיים, בטעם של טריות ובמראה מעודן.
"רציתי לקנות לך פרחים," היא אמרה, "אבל ידעתי שהם יבלו בתוך שבוע". במקום הפרחים היא קנתה לי בושם נפלא של דולצ'ה גבאנה ולצדו ברכה שריגשה אותי באהבה שבה.
אין דבר יפה מהאהבה שבעינייה כשהיא מביטה בי. קראתי את ברכתה, הזלפתי עליי מהבושם שקנתה, והרגשתי שיופיו של הים בבוקר האביבי, המלא בילדים מאושרים ומחופשים, אינו יכול להתחרות ביופייה וביופיו של לבה.
הזמן טס כשמאושרים. התכנית השנייה הייתה תרבותית - אהובתי הזמינה אותי לביקור במוזיאון תל אביב - מקום בו לא הייתי כבר המון זמן. שמחתי כל כך, אבל אז נודע לי שהבוקר אהובתי החליקה ופגעה ברגלה.
ניסיתי לשכנע אותה שנדחה את הביקור במוזיאון ליום אחר בו רגלה לא תכאב. אך ללא הועיל. אהובתי התעקשה שלא משנים את התכנית, שהיא מסוגלת לצעוד בקלות ושהיא לא מוכנה שהרגל שלה או כאב הגרון הקל שהיא מרגישה יפגעו ביום ההולדת. היא נחושה לעשות אותי מאושרת.
אהבת חיי רק לא מבינה שבעצם קיומה היא עושה אותי מאושרת.
רגע לפני המוזיאון החלטנו לקפוץ לחנות הסקס בה ביקרנו לפני מספר שבועות, כדי לבדוק אם הביאו כבר את השוטים. המוכר הסאב הקטן היה שם. השוטים לא. מחייכות חיוכים זדוניים אם כי שבעי רצון, צפינו בו מנסה לרצות ומבטיח שבתוך יומיים הוא דואג אישית להגעתם של השוטים ולהנחת יומולדת. יצאנו משם בדרך למוזיאון.
"אהובתי," אמרתי לה, "אני לא יכולה יותר. לא תהיה שום תכנית אמנותית לפני שאנחנו מתנשקות."
הסכמנו שנשב בבית לרבע שעה, לא יותר. כמה נשיקות ויוצאות.
הגענו הביתה. אי אפשר לשבת בבית בלי לשתות כוס קפה, גם נשיקות זקוקות לתפאורה מתאימה. בתוך שניות שכחנו מהקפה שהוצב על השולחן וגלשנו אל הנשיקות שגרמו לרבע השעה לגלוש לחצי ועוד רבע ובסך הכל לשלושת רבעי שעה של עינוגי שפתיים ולשון.
ועדיין אנחנו מתלבטות - יוצאות לשעת תרבות או מוותרות על הלבוש?
הגניחה שהשתחררה מבין שפתיה כשהיא הרימה לרגע את רגלה על הספה, הכריעה - אין מצב שנתחיל להסתובב כשכואב לה. מאחר שאהובתי היא אהובתי, היא התווכחה וניסתה להבטיח שממש לא כואב לה ושאפשר. התפשרנו על כניסה למיטה ודחייה, לא ביטול - דחיית הביקור במוזיאון לפעם הבאה.
מאחר שדובר בזמן תרבות התלבטנו אם לקיים תשמישי מיטה בשפה גבוהה. אבל אי אפשר להזדיין ולהגיר נוזלים וזיעה בשפה נקייה. בתוך רגעים גלשנו אל גניחות ומילים רטובות, שגרמו לאהבה להסמיק ולגוף להתחנן לעוד.
שלוש שעות אחריי קצת נרדמנו, רק כדי להתעורר לארוחה באינדירה. מאכלים שעד להיכרותינו היו גורמים לי לחוש מאויימת מעט, הפכו לחלק מהרזומה הקולינארי שלי בזכותה. ובלי להרגיש בין מילים לנגיסות, גילינו שההתענגות על הטעמים לקחה שעתיים תמימות.
גילינו גם שתי עובדות מצערות: אצלה התחזק כאב הגרון ואצלי בא לבקר המחזור.
אחרי ביקור קצר להצטיידות בבית המרקחת חזרנו אל הבית, אל המיטה ואל החיבוק. ביום כזה דבר אינו דוחק בנו. ושוב קירבה ושוב שינה, ושוב קימה אחרת כשנפש בנפש נוגעת וגוף אל גוף סוער. ועוד שינה, ופעם זו מחבקת ומסתובבות, ופעם זו. ואנחות ושקט.
בשמונה יצאנו אל בית ציוני אמריקה לראות את ההצגה "אהבת חיי" עם יונה אליאן ומיה דגן. הצגה קצת שונה שמזכירה יותר תיאטרון פרינג'. זו לא הייתה הצגה מדהימה אבל היא הייתה קלילה, משעשעת ונהנינו. זו גם הייתה ההצגה הראשונה אליה הלכנו יחד עד היום.
ברבע לעשר, 12 שעות לאחר שאספתי אותה מביתה, ניצבנו שוב בחנייה, הפעם מסירות ולא חובשות קסדה. והגרון כואב והעיניים בוערות באש של אהבה.
תודה, אהובתי, תודה על יום הולדת מושלם. תודה על כל החשיבה שהשקעת באיך לעשות אותי שמחה. תודה על בד הציור שנאסוף מחר. תודה על אהבתך ועל יופייה. תודה שאת שלי כמו שאני שלך. תודה על היום היפה ביותר בחיי. תודה על המחר המשותף.
ועוד תודה אחת. תודה לכל החברים והאוהבים שכתבו והתקשרו אליי כדי לאחל לי שמחה ביום הזה ובשנה הזו. גרמתם לי להרגיש אהובה גם על ידכם. אני אוהבת את כולכם.
לפני 17 שנים. 4 במרץ 2007 בשעה 20:52
