הבלוג של השולט אור

מציאת מתנת יום ההולדת הנכונה היא עניין קשה במיוחד כשאוהבים. הכי רוצים לקלוע בול לפנטזיות של מי שאוהבים, זה לא שבאים לחגוג לאיזה חבר או דודה ומביאים ספר או סרוויס 😄

איכשהו, הניסיון הראשון תמיד נכשל כי הולכים יותר מדי על הגרנדיוזי (לפחות אני). איזה מזל שהאישה שלי מכירה אותי. לפני שבועיים היא התיישבה לחקור (בחכמתה), מה האישה שלה מתכננת לה.

היא יודעת מה היא עושה. בשנה שעברה תכננתי לשכור מסוק פרטי שייקח אותנו לצפון ליום של רכיבה על סוסים, ספא והמון סקס.
עם הסקס והספא לא הייתה בעיה, אבל היא מקיאה במסוקים ומסרבת לעלות על סוסים (מסיבות מצפוניות). גם אז למזלי היא חקרה, גילתה והודיעה לי שעל גופתה המתה.
הסתפקנו בסקס (שמעולם לא הווה בעייה), בציור שציירתי לה ובעוד כמה דברים קטנים.

השנה תכננתי אירוע צנוע יותר... לשכור כרכרה שמסתובבת בתל אביב, שתיקח אותנו לחוף הים שם יחכה לנו שולחן מוזמן, מלצר אישי (רצוי חתיך) ונגן גיטרה שינעים בנעימות ספרדיות.
הייתי בטוחה שהפעם קלעתי בול. האישה שלי רומנטית. גם אני. מה כבר יכול להתפספס?

מסתבר שהכול.
היא גם לא עולה על כרכרות רתומות (מהסיבות שכבר צויינו), היא הייתה שונאת את ההכרח לדבר בלחש כדי שהמלצר לא ישמע, והיא ממש לא רוצה התקהלות מסביבנו כשהנגן מנגן.
"תני לי משהו שקט, ושלא תעיזי לקנות לי כלום. אם את רוצה לתת לי מתנה - תכיני בעצמך". זה מה שנאמר לי לאחר הווידוי קורע הלב מצדי.

הבעייה היחידה היא שזה נודע לי בשבוע של יום ההולדת שלי, שכזכור הפך לאירוע מדהים בזכות החשיבה שהיא השקיעה בו. שאר הימים חייבו אותנו להתרוצץ מבוקר עד ערב, בערב הייתי מתיישבת לכמה שעות של עבודה (אם הספקתי), והכי גרוע - הראש היה ריק. שום רעיון לא עלה לי.
פחות מדי שעות שינה ויותר מדי שעות התרוצצות, רוקנו אותו מרעיונות.

סוף השבוע האחרון כבר הכניס אותי לפאניקה - יום ההולדת שלה מתקרב, ולי אין מתנה. בערבים התיישבתי עם הגיטרה, מנסה לכתוב שיר - לא הולך. מציירת את הרעיון שעלה לי וקולטת שלא אצליח לצייר אותו בזמן האמור, ברמה שתשביע את רצוני.

שלשום התיישבתי ליד השולחן עם גוש החמר שרכשתי. ארבע שעות פיסלתי, נחושה להצליח סוף סוף להכין את המתנה שרציתי לפסל. בארבע בבוקר הסתכלתי על הפסל והנחתתי במרכזו את אגרופי. הוא לא היה מספיק טוב.

שוב יאוש.
עוד יומיים יום ההולדת וזהו, סופית המוח התרוקן.

אתמול שוחחנו בטלפון עד שלוש בלילה מה שלא אפשר לי לנסות לפסל פסל חדש. הערב התיישבתי בשמונה ליד השולחן. "את לא קמה מהשולחן עד שיש לך מתנה", הודעתי לעצמי חד משמעית. יושבת, הופכת במחשבותיי. ריק. אני רוצה ליצור משהו שיסמל אותנו, את היחד, אבל מה שעולה לי הם דברים שכבר הכנתי לה בעבר.

עצמתי עיניים והתרכזתי בדמותה. פתאום הלחץ התרוקן מהראש. ראיתי אותה בדמיוני מחייכת, חושבת, מחבקת, מנשקת... ראיתי את העיניים שלה, את הכנות והחכמה שיש בהן, ופתאום ידעתי בדיוק איך אפסל את דמותה.

שלוש שעות אחרי הפסל מתייבש על השולחן. מחר היא תראה אותו, אבל רק בשבוע הבא אוכל להעניק לה אותו לאחר שהוא יתייבש וייצבע.

בעוד עשרים דקות היא תגדל בשנה. אני מתה לאחל לה מזל טוב בחצות, אבל היא כבר ישנה. :)