קשר עם אישה נשואה קובע כללים שלא תמיד נוחים. אחד מהם הוא כלל "שבתות וחגים". את יודעת מראש שבימים הללו היא תהיה עם הבעל והמשפחה.
הכלל הזה מירר את חיי בהתחלה. מהיום הראשון שלנו יחד אהובתי הבהירה לי שהיא נשואה, מתכוונת להישאר נשואה ושאו שאקבל את נישואיה או שלא נוכל להיות יחד. למרות שקיבלתי את אהבתה לבעלה ואת רצונה להישאר נשואה - השנה הראשונה הייתה סיוט מהבחינה הזו.
ואז פתאום זה הפסיק להכאיב. זה קרה כשהרחבתי את חוג מכריי וכשקלטתי, שגם לי נוח בעצם עם החופש שהקשר איתה מעניק לי. הזמנים הללו הפכו לזמן שלי עם עצמי. זמן בו אני לא מחויבת לכלום פרט לי. זמן שמוקדש למנוחה, יצירה, משפחה וחברים.
חלפה עוד שנה של יחד ועוד חמישה חודשים, ומשהו בקשר שלנו השתנה בתקופה הזו. אולי אלה היו המבחנים בהם עמדנו, אולי המאבקים שניהלנו כתף אל כתף, אולי הנינוחות שנכנסה לקשר בזכות הידיעה שאנחנו לא נמצאות כאן כדי לנהל רומן סוער וזמני, אלא שאנחנו רואות זו בזו בנות זוג לחיים, ואולי חלק ממה שעשה את ההבדל הייתה הידידות האמיתית שהתפתחה ביני לבין בעלה.
לפני כמה חודשים חגגה אהובתי לבעלה יום הולדת. היה לי ברור שאעזור לה בהכנת המאכלים לאורחים - חבריהם. לא חשבתי לרגע שאשתתף באירוע. זה אירוע שלהם עם החברים שלהם, משהו זוגי.
אבל אז היא הפתיעה אותי כשהיא הודיעה לי שהיא שוחחה עם בעלה, שאני מוזמנת לאירוע הזה ושאין לו שום בעיה עם זה שאהיה שם.
אני זוכרת את ההתרגשות שהרגשתי. עשרים פעם חקרתי אותה אם היא בטוחה שהוא לא ירגיש שאני פולשת למרחב שלו. כשהתעקשתי היא שאלה אותו שוב וקיבלה את אותה התשובה - "אור מוזמנת בכיף". באתי, נהנתי והרגשתי שמתהווה כאן שינוי שאני עוד לא מעיזה להתייחס אליו כאל שינוי מהותי, אלא כאל אירוע חד פעמי בנוף הזוגי שלנו. אבל הלב התרגש מאוד.
הערב אהובתי חוגגת את יום הולדתה בביתה עם משפחתה - בעלה, הוריה ובני זוגם, ואחותה ובן זוגה. בפעם הראשונה גם אני מוזמנת לאירוע משפחתי שכזה וההתרגשות ענקית אצלי.
כל בני משפחתה מכירים אותי ומקבלים את הקשר שלנו. אמה אפילו קנתה לי מתנת יום הולדת, אבל יש הבדל ענק בין ההיכרות האישית עם כל אחד מהם, לבין הסבה הצהרתית לשולחן יום ההולדת שלה עם כולם.
לפעמים אני מרגישה שאני מוכרעת על ידי צעדי הקירבה שאהובתי עושה. צעדים שהיא עושה בזהירות תוך בדיקה שהם לא גורמים לבעלה להרגיש שפולשים לו לטריטוריה - צעדים משני מציאות.
לפני שנתיים היה ברור שיש את המרחב שלו איתה, יש את המרחב שלי איתה ושהם חופפים אבל לא נושקים.
בחודשים האחרונים אני מרגישה שצעדיה של אהובתי אומרים לי ולסביבתה הקרובה - "זו לא רק המאהבת שלי, היא חלק מחיי וחלק ממשפחתי".
כשהתחלנו את הקשר שלנו נמנענו במשך תקופה ארוכה מלשתף זו את זו בחלומות על חיים משותפים מסוג אחר - כאלה שלאו דווקא כוללים חיים משותפים, אבל ששיתוף החיים שבהם מוחלט. לא היה מקום לחלומות שכאלה. פתאום אנחנו מוצאות את עצמנו עושות בדיוק את זה. פתאום יש מקום לא רק לאהבה, סקס ולעולמות הפנימיים של שתינו, אלא גם לשיחות על העתיד המשותף. כזה שכולל אותו - אותה - אותי, במשולש מעגלי בו כולנו יודעים כמה שנינו מאוהבים בה, כמה היא מאוהבת בשנינו וכמה איש מאיתנו אינו רוצה לפגוע באחר.
לפני יומיים שוחחתי עם האישה שלי. אמרתי לה שאני קולטת מבעלה אמירות טיפה ציניות יותר מהרגיל כלפיה. יש לו הומור שמסוגל לקרוע בציניות שלו, אבל הרגשתי שהבדיחות תוכפות מדי פתאום ושיש מאחוריהן כעס. אמרתי לה שאני חושבת שהוא מאויים. שבגלל שאנחנו מבלות המון שעות יחד ושהיא בקושי רואה אותו לאחרונה. אמרתי לה שנראה לי שהוא מרגיש לבד.
הבוקר כשבאתי לקחת ירקות שקנינו אתמול כדי להכין אותם בתנור לקראת הערב, היא אמרה לי "הוא באמת כעס".
"דיברתם והשלמתם?" שאלתי.
"כן." היא ענתה כשהוא יושב ומדפדף בעיתונים לידינו.
"אני שמחה." חייכתי. בעלה הרים את ראשו והסתכל עליי.
"אני אשמור על הגב שלך ואתה על שלי." צחקתי איתו.
פתאום יש ביני לבינו מן הסכמה של שני חברים שיודעים שאין צורך שהם ילחמו זה בזה. שנינו אוהבים אותה ורוצים אותה מאושרת. כשאנחנו רבות הוא דוחק בה להפסיק עם השטויות ולהשלים איתי. כשהם רבים אני נוזפת בהם שדי להתנהג כמו שני ילדים ומהר להשלים.
זו הופכת להיות משפחה מסוג שונה בה כולם מקבלים את כולם. לא תמיד מדברים על זה, שומרים על המרחב שכל אחד מאיתנו זקוק לו, ומרגישים בטוחים בידיעה שיש קבלה אמיתית ושאין שום רצון להפריד את צלעות המשולש הזה אלו מאלו.
היום בפעם הראשונה אחגוג עם משפחתה של אהובתי את יום הולדתה. זו המתנה הגדולה ביותר שאהובתי יכלה להעניק לי לכבוד היום הזה.
תודה אהבת חיי.
לפני 17 שנים. 16 במרץ 2007 בשעה 9:16
