את כבר בשדה התעופה. אני כאן, על המחשב שלך אצלך בבית. הגעתי לכאן כדי לשמור קצת על שוש, החתול התינוק. אני מספרת לו שאמא תחזור בעוד אחד עשר יום. נדמה לי שהוא כבר מתגעגע אלייך. אני יודעת שגם אני.
הנרי, ג'ון וקליאו ממהרים אליי גם הם. כל אחד מהם מרגיש עכשיו קצת בית ריק, וכולם מתרפקים לאהבה.
ואני על הכסא שלך, מאפרת למאפרה שלך, מסתכלת על החדר שהוא כל כך את וכבר סופרת את השעה והדקות, שיהפכו במהרה לימים בלעדייך - עד שתחזרי.
תמיד הערב הראשון של הנסיעה שלך הוא טיפה מלנכולי. אני יודעת שיש לי המון דברים לעשות בימים הללו. בתכלס, לא יהיה לי רגע של מנוחה. אבל אני גם יודעת שבכל הימים הללו, לא תהיה שנייה בה לא אחשוב עלייך אהובתי. איפה את? מה את עושה בדיוק? האם את מחייכת או עצובה? מה ראית היום? מה תראי מחר? איזו ציפור שרה רק לכבודך היום שיר של אהבה?...
מחר כבר נדבר במסנג'ר ואראה אותך מולי, על מסך המחשב. בשקט אלטף את תווי הפנים שאראה מולי ואחכה לרגע בו תשובי ואלטף את עורך.
אני כל כך רוצה שתהני בטיול הזה ושתשובי עם כוחות מחודשים. אלה היו חודשים מתישים וארוכים, וכל כך הרווחת את הזכות קצת לנוח.
אני אוהבת אותך כל כך. אהובה שלי, יפתי, פרח שלי, אשתי. בואי מהר אליי יחידתי, אני כבר מתגעגעת.
לפני 17 שנים. 29 במרץ 2007 בשעה 18:49
