קשה ומפחיד לתת תשובות מוחלטות לשאלות קיומיות.
אני שונה מהאישה שהייתי לפני עשור, שונה מזו שהייתי לפני שנתיים, שונה ממי שהייתי לפני חודשיים. איך עונים על שאלות מהותיות ממקום של שינויים משמעותיים כל כך?
הצרכים שלי משתנים כל הזמן ואני מחפשת את הבסיס שבי, זה שיהיה מוצק בהגדרתו ובהגדרתי, אבל אני לא ממש מוצאת הגדרה אחת מוחלטת שכזו.
השעון מתקתק בעבורי. אני בת 40, ושוב אני שואלת את עצמי מה אני רוצה. אני רוצה ילד? אני רוצה ללדת? אני רוצה לגדל בעצמי ילד מאפס ולהיות אחראית לו לשארית חיי? אני מסוגלת למחויבות כזו בכלל?
הרבה פעמים בשאלות מהותיות צריך פשוט להתנסות ואז יודעים, אבל ילד הוא לא משהו שמתנסים בו ואם הוא לא מתאים אז עוזבים. זו המחויבות הכי גדולה שאדם יכול לקחת על עצמו. ואני יכולה?
אני נעה בין רצון בילד לפאניקה מוחלטת מלחשוב על לעבור הריון, לידה, גידול של ילד כשאני חיה לבד. וגם אם לא הייתי חיה לבד, הייתי רוצה שאני אלד או שזוגתי? זו שאלה של נוחות או של צורך? איך מחליטים מה נכון באמת לעצמי ולילד?
ואם ילד אז איך לעשות אותו? בהפרייה? בזיון? עם אדם מוכר או עם נתונים של בנק הזרע? מה יותר נכון לי? מה יותר נכון לילד? ומה אם מה שנכון לי סותר את מה שנכון לילד? איזו טובה מכריעה כאן? טובתו של מי שעוד לא נולד אבל שברגע שהחלטתי עליו אני מחוייבת קודם כל לטובתו, או טובתי?
האם אוכל לפרנס ילד לבד? ילד עולה בין 3500-5000 ש"ח בחודש. כדי לפרנס אותנו אצטרך לעבוד הרבה יותר משאני עובדת היום. מתי יהיה לי זמן לילד שלי? מתי יהיה לי זמן לאהובתי? מאיפה אמצא כוח לכל? האם כעצמאית שידעה עליות ומורדות כלכליות, אני יכולה לקחת על עצמי הימור שכזה?
לחשוב על ילד זה לחשוב על צורך אגוצנטרי לחלוטין. אבל מהרגע שהוא קיים - טובתו עומדת בראש. חייתי מספיק את עצמי ובשבילי כדי שאשים את טובתו לפני צרכיי?
אני לא מצליחה לענות לעצמי על אף אחת מהשאלות שאני שואלת אותי, והשעון מתקתק.
לפני 17 שנים. 8 במאי 2007 בשעה 21:08