דאדי דום menatl

וההזיה שככה אני מרגיש כלפי הראיה שלי לעולם השליטה...

היום...זה בדיוק ככה

לפעמים אין לי מושג מה אני עושה פה...

אם הצורך הזה יתממש...אם יש פה רעב שדומה לשלי לזה...

כנראה שזה משהו שהוא לא באמת ברור או ידוע ועדיין...

עדיין פה...

עדיין קורא,לפעמים גם מקנא בבלוגים מסויימים...

מעניין אם היא קיימת,אם אותה אחת באמת פה או בכלל קיימת בפלנטה הזו...אין לדעת...

כנראה שרק הזמן יגיד

מעונן בחוץ

מעונן מבחינת ההרגשה במדינה

אבל מעונן במיוחד ובצער רב בבית.

מה שגורם לי לעננה שחורה על הלב והראש.

הרגשת מחנק.

כזו שרוצה לגרום לך להעלם.

אבל יש אחריות,יש בית.אז גם אם מעונן...ממשיכים הלאה

נשאר לי לקוות רק לקרן שמש קטנה שתיתן אור וחום.

יום טוב לכולם

שונא את הלילות הלבנים.

לילות לבנים מעידים על זה שהנפש מוטרדת.

חוסר שקט שלא נותן מנוח 

מחשבות שרצות,חוסרים שצפים

לילות לבנים זה לא משהו בריא

ואני חווה לא מעט כאלה בתקופה האחרונה.

אני צריך את השקט הזה חזרה....משווע לשקט 

צורך,חוסר,רעב,כאב..

מקווה שאלמד להניח בצד את המחשבות ופשוט לנוח.

לילה טוב לכולם

השנה שעברה הייתה סערת רגשות מבחינתי.

לא יכול להגדיר אותה כשנה טובה האמת...

הרבה שינויים,הרבה אכזבות.

אני מקווה מאוד שהשנה הזו תהיה שקטה יותר,שלווה יותר.

מאחל לכולם למצוא את השקט,את ההגשמה הפנימית הזו.

להשלים את החוסר,אותו חוסר שלעיתים מכרסם מבפנים

להפוך לשלמים.

הלוואי....

יצאה לביקור...נראה אם אפשר לאלף את החיה.

התעוררתי אגרסיבי משהו....לך תבין.

נחפש דרך להוציא את האגרסיביות הזו בדרך מועילה 

זה תמיד שם,זה תמיד מציק,מעיק,לא נותן שקט

זה לא עוזב...הצורך הזה פשוט לא עוזב,לא נותן שקט

מה שהזוי זה שלא משנה כמה נפצעים מזה...הצורך הזה חזק מהכל .

המלחמה הלא נפסקת בין לשחרר ובין הרעב הזה שמכרסם בך ולא נותן מנוח.

המסקנה היא...שהרעב תמיד מנצח.בסופו של דבר,גם אם זה לוקח זמן,גם אם זה שוקע,גם באפרוריות,אותו רעב מכרסם,לא נותן מנוח,הצורך הזה חזק מידי 

עד כמה אפשר לשולוט בו?! כרגע זה מרוסן,

אבל...

עניין של זמן עד שהרעב יקום וידרוש שהצורך יתממש

אני מתחיל להרגיש את הרעב הזה שוב....

כלום כבר לא מזיז...

הגעתי למצב שאני הכי שונא להיות בו,שכלום לא מזיז לי

כלום כבר לא מרגש,כלום לא משפיע.

הייתי קורא פה בלוגים פעם ומתרגש...מתרגש מהחיבור המופלא הזה שמצאו פה אנשים.

היום...כלום לא מזיז.

אולי זה כמות הבלגן שהייתה לי השנה ...

אולי זה שהפסקתי לצפות מאנשים...

לוקח היום הכל בערבון מוגבל.

עצוב להיות במקום כזה,אני שונא את עצמי ככה...

כלכך רוצה לחזור להרגיש,לחזור לרעב הזה,לצורך (שעדיין קיים ונחלש) לטעם,להרגשה של אחרי,לחיוך של צייתנות שלה.

זה יחזור,או שלא

כרגע...כלום לא מזיז.וזה עצוב.ואני מתגעגע....

זה נראה לי התיאור הכי טוב שאני יכול לתאר

עם הזמן הצבעים נעלמו לי...

הטעמים נעלמו לי...

הרצון דעך...

הכל הפך להיות אפור,חסר טעם,חסר צבע

תפל,משעמם,כבוי.

סוג של להתהלך באוטומט ולגלגל את הזמן.

הדבר היחיד שנשאר ותמיד יהיה זה הצורך,אבל...

מעניין מתי הטעם והצבע יחזור לי לחיים.

מקווה שמאר כי האפור הזה מבאס תחת