|
|
|
מניח שזו דילמה דאף פעם לא תהיה תשובה של 100%
לצערי אני יודע ומכיר את התשובה.כמו שאמרתי תמיד.
אני עדיין דוגל זה...
אי אפשר לברוח למרות שמנסים,כשזה אמיתי וחלק ממך...
אין דרך אחרת,אז התשובה ידועה מראש.
איבדתי אמון...איבדתי אמון שיש אותה.עד רמה שמכאיב להיות כאן...
לפעמים עדיף להתרחק.לנשום שניה...כל השנה האחרונה הזו מלאה בתהפוכות מנטאליות שהביאו אותי לקצוות שלא הכרתי
הצורך הוא חזק,חזק מידי,חזק עד רמת הכאב...
אני מוצא את עצמי קורא פה בלוגים ו...וכאילו החור הזה מתרחב.עד רמה שאני פשוט מקנא...מקנא בהרגשה,בהרגשה שזה שם.שזה כלכך טוב,הרגשה שהייתה והלכה אז הגיע הזמן לפסק זמן.כי אם זה ימשיך ככה...זה פשוט לא טוב
אז...נשתמע...מתישהו
תהיו טובים/ות
זה מה שקורה. לי בראש כרגע,חייב מנטאלי עמוק מצד שני הסאדיסט אצלי התעןרר לאחרונה...
שניהם בזירה וכל אחד מנסה להוביל...אחד פוצע את השני
אחד מהם ינצח בסוף,מישהו מהמר על צד?
אני הימרתי כבר....
פאק אני חייב לסשן בהקדם...
באופן מאוד מוזר אני מוצא את עצמי קם בשעה הזו במשך שבועיים רצוף...
אי שקט שכנראה אני חווה בכל התקופה הזו.
זו לא המלחמה וההרגשה הכללית שכולם חווים שזה הגיוני,
משום מה ממלחמות כאלה לא פחדתי אף פעם
זה אי שקט,הנפש לא שקטה,השדים באו לבקר ולא נותנים מנוח ,לא לראש,לא ללב ולא לדבר הבסיסי שהוא שינה.
אני מדבר על שקט הזה הרבה כי זה הדבר שכרגע מבחינתי הוא הכי חשוב לי...
אני פשוט צריך שקט!!!
מכירים את משחק המבטים? כזה שמסתכלים אחד על השני/ה מי שזז או משנה הבעת פנים נפסל...אני רוצה כזה
אבל בלי לנסות להצחיק או משהו בסגנון....מצידי שעות של אחד מול השניה....בלי לזוז.מי שלא באמת חווה מבט עמוק...כזה של שעות...לא באמת חווה הרגשת תקשורת בלי מילים...
כלכך בא לי לדבר בלי מילים...שקט מבורך שמביא איתו גם הרבה רעש,אבל רעש שלא שומעים...
מעניין מי מתנדבת לזה...
זה זה שאני מרגיש כרגע....
ירושלמי תמיד ישאר ירושלמי,לא משנה לאן הןא יעבור ואיפה הוא יגור,המנטאליות של העיר,האוויר,הכל....זה בדם. מתגעגע אלייך ירושלים,מאוד...
בין ריצה ממקום למקום,בין התנדבות לחיילים ולשמירה במקומות מסויימים (חמוש).אני מוצא את עצמי בהמון מחשבות על מה הם החיים,עד כמה הם קצרים,כמה אבידות,כמה ילדים קטנים שלא יזכו להרגיש,לחוש,לטעום כלכך הרבה דברים,כמה בחורות שרצחו להן את הנפש והגוף,כמה גברים שלא יזכו לחבק ולעטוף,להקים משפחה..
בכל המחשבות האלה הבנתי שאסור לקחת דברים כמובן מאליו.לחיות את החיים בכל דרך שנכונה וטובה לכם
השיפוטיות לא מעניינת.החיים קצרים מידי מכדי לחשבן לאנשים אחרים.
מה שהזוי בכל העניין...עדיין צריך גורה אמיתית שתהיה שלי,גם בימים האלה,מרגיש לא שלם.אני יודע שכשהכל יגמר...הצורך יתגבר ויחזור להיות בלתי אפשרי.מרגיש אותו מכרסם בי מעכשיו...
מקווה לימים טובים יותר,קצת שקט גם בראש וגם בלב.
ככה זה מתחיל להרגיש לי.החלק הזה שבי...
השולט שאני...הוא לא מרפה.הוא צמא.זה לא קינק,זה לא תבלין,זה לא משחק...זה פאקינג מי שאני.
זה הצורך.זה מי שאני כשהיא תחתיי.זה הכוחות שזה נותן אותי כמה שזה ממלא אותי...
וכמה ריק נוצר שאין,עד כמה כבוי ואפור אני הופך,עובד על אוטומט בלי שום תשוקה לכלום....
אז כן... זאת אהבה חולה!!!
&si=lMB9_0v7btmWnFOk
