בשעה שהאלים מתו, נהייתי אדם

ארבעה המה נפלאו ממני, ושלשה לא ידעתים: נבואה, ויופי, ואהבה, ועבדות. בימים קרובים אלו אבחר. עלי לבחור. שלוש שנים של נבואה או יופי או אהבה או עבדות.
אשמח לעזרתכם.

לפני חמש שנים, הצלחתי, חשבתי שהצלחתי, לפרק את עצמי מכלי הנשק שהגנו עליי עד אז. עם מודעות חלקית בלבד נבחרה אז ההקרבה, חמש שנים של הקרבה. שלשום בלילה בעקבות שיחה כאן באתר התחוור לי שתם עידן ושעליי לחזור ולפרק את עצמי שוב, ממקום אחר. שלוש שנים של נבואה או יופי או אהבה או עבדות. כולם כלי נשק, כולם דרך חיים.

הנה חוזרת אלי האורקל ולועגת, ממש צועקת באזני:
"האדם אינו משנה כלום, מדוע זה ישנה את עצמו דווקא".
אני מתקומם: "שיניתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים",
האורקל יוצאת לעברי בגלימה לבנה ומתריסה:
"האדם אינו משנה כלום, מדוע זה יצליח לשנות את עצמו דווקא".
רגליי רועדות. אני בורח.

באלו אמצעים משתמשים בני אדם כדי להגן על עצמם: יש את התוקפניים ויש את הפגיעים (גם זה נשק, גם זו דרך התגוננות), יש את הציניקאים, ואת אלו המשתמשים בהומור, לא פגיעים, לא פגיעים, ואת אלו שמתנשאים ואת אלו שהמילים והרטוריקה משמשות להם מגן, ואלו שהגאוות הקטנות משמשות להם מגן: זה משתמש ביופיו וזו בפיתוייה, זה בעושרו, וזו בתאריה.

Sanju השתמשה ביכולת הנבואה שלה.
לפני ארבע שנים חייתי במנהטן עם בת זוג, סאנג'ו שמה (יפנית אמריקאית), סופרת סיפורים קצרים ואחת הדומיות המפורסמות בניו יורק. שנינו כבני 30+. ערב אחד, בערך שנה אחרי שהכרנו, הוזמנו לזוג מכרים של סאנג'ו בצפון מדינת ניו יורק, כ-4 שעות נסיעה מהעיר. סה"כ הגיעו לשם ארבעה זוגות, זוג אחד הכרתי לפני כן (קייט מרצה לפסיכולוגיה וריצ'רד מוסיקאי ג'ז מפורסם), זוג המארחים (אלונה ודאג בערך בני 50 שניהם אמנים), וזוג נוסף גבר מזוקן (ג'ייסון שמו) כבן 45 ובת זוגתו (שכינויה It) בערך בת 25, צנומה צנומה. אז עדיין נרתעתי מזוגות של גברים שולטים ונשים נשלטות, כמו גם אגב מאפרו-אמריקן נשלטים (גברים ונשים), הבדסמ היווה עבורי באיזשהו מקום גם התרסה על הסדר הסוציולוגי הקיים. לאחר ארוחת הערב הנעימה, בה לא היה סימן לבדסמ או שליטה כלל (It שתקה כל הזמן) התחלנו לשחק קצת, עם הומור, בלי לחץ. זו מצווה וזה מקיים, זה מכה קלות וזו מתענגת. ואז יצאנו החוצה ליד הבאר, ידעתי כמובן מה הולך לקרות, הרי סאנג’ו הזהירה אותי מראש, הסתדרנו בשני מעגלים, בחיצוני הדומים (חלקם הגדול אגב סוויצ'ים) ובמעגל הפנימי הנשלטים ואני בינהם. הדומים והדומיות לקחו שוטים (סינגל טייל) והצליפו בנו כל אחד בתורו פעם אחת, לאחר ארבע ההצלפות מסביב למעגל, הסתובב המעגל הפנימי צעד אחד ימינה וכך עמדנו וגבינו אל מול הדום הבא. התחרות היתה ביננו הסאבים מי יישאר אחרון. ריצ'רד ואלונה נשברו ראשונים, אני חושב אחרי איזה 20 הצלפות, הם לא ממש נכנסו למשחק, צחקו, גערו בדומים, ייללו מכאב. It ואני נכנסנו עמוק יותר. בלי מילים פסענו עוד צעד ימינה ועוד אחד לקבל את ההצלפה הבאה. לא בשביל סאנג'ו היה לי חשוב לנצח, ולא בכדי להוכיח שאני חזק יותר, היה לי חשוב לנצח נקודה.

שלושה המה מסימניה של גבורה, ומול ארבעה יישברו גיבורים: דרך הנבואה, ודרך היופי, דרך האהבה, ודרך העבדות.

שנאתי את ההצלפות של בן זוגה של It, ג'ייסון, היה לי ברור שהוא לא ישבור אותי וגם לא דאג, למען האמת היה לי ברור שההצלפה האחרונה בי תהיה של סאנג’ו. כל אותו הזמן כמו מישהו שרוצה לאושש לעצמו את קיומו שיננתי את מקורותיי, מרים משוררת על ים סוף, דוד ותהילותיו, שלמה עם משלי חוכמתו, אדריאנוס קיסר ביום מותו, פיקו על כבוד האדם, רילקה בערב סתיו. בסוף נשברתי, It היתה חזקה ממני, הרבה יותר, לא זזה גם למול ההצלפות החזקות יותר. בלי הבעות פנים, בלי סימן לכאב. אחרי ההצלפה האחרונה של סאנג’ו בי, זו שאחריה התמוטטתי, סאנג’ו עוד באה אלי, הורתה לי לעמוד, ושרטה את גבי בציפורניה, בכח, שוב ושוב. מוחה את דמעותיי ושורטת בכח בחום ובאהבה.
אחר כך באו הטיפולים הרפואיים הקלים, והצחוקים, והעמדת הפנים. כולם ישבו שם, עישנו, עשו קצת קוק, המשיכו בריטואלים המיסטיים שלהם. אני ישבתי בצד שקוע, מעט פגוע. מפסיד. מובס. מדמם. מוכה. שאפילו לצחוק לא יכול. לא על עצמו. מאשים. כועס. עלוב. שאינו מוצא עוד את המקום שמגן עליו. לא תאריו ולא חוכמתו, לא יופיו, ולא כישוריו. הגאוות היו ריקות פתאום באותו ערב. ה'אגו' הוכה. גם שלשום. בעקבות שיחה כאן.

שלשה המה מכים באדם, וארבעה מפילים אותו ארצה: גוף ממוטט, ותבונה מובסת, נשמה ביגונה, ותפילה ללא מענה.

"אני שמחה שלא ניצחת" אמרה לי סאנג’ו למחרת בדרכנו חזרה. אני חושב שהיא התכוונה לכך שאפילו הגאווה הריקה הזו (של המנצח) נחסכה ממני, אפילו בה אינני יכול להתרברב. היא סיפרה לי יותר על It, על המקום שבו אפילו הבדסמ נופל ונכשל, It וג'ייסון בני זוג מאז ש-It בת 14, מאז הוא שולט בה לאחר שעזבה את ביתה. הוא נתן לה את כינויה המזוויע. דמי בער בי, "לאן לקחת אותי" צעקתי. "איך בכלל יכולת להצליף בה כשאת יודעת את הסיפור?" "יש מקום שגם אני לא מקבלת" ענתה לי סאנג’ו, "ואף על פי שידעתי שככה זה יהיה, היה לי חשוב שתבוא, אתה עוד תראה, אתה עוד תבין", סאנג’ו, כבר אמרתי, השתמשה בנבואה ככלי נשק וכהגנה. "שמחת בי?" שאלתי אותה לאחר כמה דקות, "כן" אמרה "הייתי גאה בך". "אם כך" אמרתי, "אני מבין". עצרנו בצד לקפה. נשארתי ברכב ופתאום חזרו אליי ההצלפות, אבל לא אלו שהוצלפו בי דווקא אלא אלו שהופנו אל It, פתאום הייתי שם כדי לספוג במקומה, היא, שהיתה באותו ערב בעיני רק בשר, פתאום חוויתי אני את כאבה הפיסי וכאבה הנפשי מהעבר, חוויתי את האדישות שבה, ואת המקום בו היא נמצאת כבר שנים, מקום בו אין יותר שליטה ועבדות או אהבה, מקום שאף שנאה אין בו עוד. רק אפר. פרצתי בבכי. רעדתי.
לא סיפרתי לסאנג’ו על כך כשחזרה עם הקפה.
הערב ההוא, לא מיידית אמנם, גרם לי להתבונן אחרת על גאוותי הריקות, הוא פרק אותי מהנשק הזה שהגן עליי לפני כן. התפרקתי מגאוותי ובמקומה באה ההקרבה ויכולת ההכלה. להקריב את עצמי ולאסוף את האלימות מהסביבה. כשיש כעסים במשרד, אני אוסף את הכאב, כשידיד או ידידה בודדים הם אני בא ואוסף, מכיל ואוסף ומרגיע, משטח את עצמי וסופג. אני שם בשבילם.

מתקרבת אלי בגלימתה הלבנה האורקל: "האדם אינו משנה כלום, האם ישנה את עצמו דווקא"
בשתי כנפיים תעופף קלות ובשתיים תכסה רגליה.
אני רק עונה:
"עלי לבחור: נבואה, או יופי, או אהבה, או עבדות".

שלשום שוחחתי כאן עם ליידי מקסימה וחכמה. הובסתי. הובסתי כי היא נגעה במקום בו ההקרבה שלי וההכלה הפכו לגאווה. הצעתי לה את עצמי כמי שעליו היא תוכל לפרוק את תסכוליה, שנאתה, עוצמתה, הובסתי כי למרות שכל אחד יכול ולכל אחד/אחת כדאי להשתמש בי כדי לפרוק את תסכוליו וכאביו, היא הפנתה לי עורף. ואז חזרתי אחורה אל הגאוות הישנות והקטנות. הייתי פאתטי בעיניי. ואף על פי כן נמשכתי אלייה.

האם עלי לבחור בנבואה:
יש בה משהו ממכר וחזק. הייתי מדבר על הגבעות בטוסקנה ועל זוג כלבים שמטייל ועוזר לחפש פטריות ביום סתיו קריר. אבל הנבואה עדיין לא בשבילי, יותר מדי גאווה ויומרה בצידה. אינני בשל עדיין. ואינני מספיק בטוח בעצמי.

האם עלי לבחור ביופי:
לשפוט ולהכריע על בסיס היופי של הדברים והתואם שבהם. "כל ויכוח הוא בסופו של יום אסתטי" אמר ויטגנשטיין. כן, גם אצל קירקגור בא האסתטי אחרי האתי והדתי. הייתי פונה ומצטט באוזניה את אדריאנוס, או את Lady of Shallot. הייתי כותב לה, משתדל, מנתח את היופי שבכל. גם כאן יש גאווה אבל לא בהכרח. לא בהכרח.

האם עלי לבחור באהבה אחרי כל כך הרבה שנים:
בקורינתים הוא אמר:"אף אם תהיה לי מתת הנבואה, ואדע את כל הסודות, ואשיג כל הדעת. ואף אם תהיה בי כל האמונה להעתיק הרים ממקומם, ואין בי אהבה, הריני כאין וכאפס". הייתי בא אליה בפשטות. לא מציע עצמי ככר ניסויים, אלא כשותף, כידיד, כאוהב.

או אולי עלי לבחור לבסוף בעבדות:
מדוע זה כעסתי כל כך, מדוע לא אמרתי כשהתריסה: "כן ליידי, כן גבירתי, תודה שאת מעירה, מאירה". זה הרי מגרה אותי כל כך. מדוע לא באתי משם. אולי לשם עליי ללכת. עבדות שאין בה גאווה.

עיניה של האורקל חודרות. היא מכה חזק יותר בכנפיה כעת:
"אתה לא תשנה כלום. האדם לא משנה כלום" היא לוחשת.
אש.
גחלת עפה לעברי ונוגעת על פי.
איש טמא שפתים אנכי.
אני מתנצל. לפניה. על השיחה והצ'אט ועל הכתוב כאן.
על חוסר הענווה שבי.