כשהייתי בן 4, לקח אותי סבי ז"ל, עסקן בהפועל ת"א דאז, לראות לראשונה משחק כדורגל. איני זוכר מאומה מאותו משחק, אלא התרוצצות על כר הדשא בפאתי המגרש והתחככות בשחקני דור הנפילים של הקבוצה.
המשחק הראשון אותו אני זוכר בבירור היה הדרבי הגדול של שנת 70 בו הובסנו 5:0 ע"י מכבי ת"א. מאותו משחק נקשרה נפשי בנפש המפסידה האומללה ומאז אני מלווה אותה בשמש ובגשם, בכשלונות ובהצלחות המועטות, בארץ ובחו"ל.
עשור שלם של סבל ומאבקי תחתית עברתי, עד לקוממיות האימפריה האדומה בשנות ה - 80 בהן הוכתרה כאלופה 3 פעמים.
שנה אחת של אושר צרוף העניקה לנו בשנת 2002, בקמפיין המופלא בו הגיעה עד לרבע גמר גביע אופ"א, שם נכנעה בתום מאבק עיקש למילאן האימתנית. לכל רחבי אירופה נסעתי אתה באותה שנה, שנה בה גם התגרשתי. לו נשאלתי מה מבחינתי האירוע המשמעותי עבור באותה שנה, איני משוכנע שהייתי מצביע על גירושי דווקא.
והנה, כשחשבתי שכבר עברנו את סבלות מאבקי התחתית, החזירה אותנו הקבוצה השנה למוראותיה של זו. שנה איומה בה רק לאחרונה נראה כי נחלצנו מאימת הירידה ובה כל קשר בין מה שהראתה הקבוצה למשחק האהוב עלי כל כך, היה אך מקרי.
למרות זאת, הצליחה הקבוצה בעור שיניה לעלות לגמר הגביע כנגד האלופה היוצאת והנכנסת, בית"ר ירושלים. לא שהאמנתי, ואף התערבתי עם אחד מאושיות הקהילה על ערב שתיה (ניצחת ק.) על הפסדה בתום 90 דקות, אבל הרשיתי לעצמי לקוות. אז קיוויתי...
הגביע עולה לצערי לירושלים.
לפחות יש לי אהבה....
לפני 15 שנים. 13 במאי 2008 בשעה 21:08