לפני 4 שנים. 1 באוקטובר 2020 בשעה 3:09
אני מתכתב איתה. יחד אנחנו מציירים פנטזיה במילים. היא חדשה בנושא. מתקשה, לפעמים מתבלבלת וזה מקסים ומושך אותי.
אנחנו רצים קדימה, לפעמים מהר מדי אך היא לא עוצרת באדום. אני אוהב את זה.
כשהיא עוצרת סוף סוף, בקושי רב, אני כמעט נושם לרווחה, כי אפילו חולה אדרנלין ותיק שאני - גם אני לפעמים נהנה מלשאוף אוויר ברוגע, מהשקט שאחרי הסערה.
אני יודע שהיא נמשכת למילים שלי, אבל מה עם המשיכה אלי.
אהבתי לקרוא את סירנו דה ברג'רק, אבל אף פעם לא ראיתי בו מודל לחיקוי :).
