שטויות

מכל תמונות וסרטוני הזוועה שראינו ביום הנורא ההוא, לא מעט אנשים זוכרים בעיקר את אלו של שירי האימא, שאוחזת בשני ילדיה אדומי השיער ועיניה צועקות את האימה שאוחזת בה. 

כל כך רצינו, כיחידים וכעם, לראות אותם חוזרים בשלום, כל כך רצינו, אך זה לא קרה. 

שלושתם נרצחו קרוב לזמן חטיפתם. אולי ניתן למצוא נחמה קטנה בעובדה שהם לא סבלו הרבה זמן. 

נזכרתי בסופו הנורא של המלך צדקיהו שמרד במלך נבוכדנצר והובס. 

צדקיהו נפל בשבי, נבוכדנצר רצח מול עיניו את בניו ואז עקר את עיניו. 

צדקיהו ישב שנים ארוכות בכלא כשהתמונה האחרונה אותה ראה הייתה זו של בניו הנרצחים. 

קראתי לפוסט נחמה פורתא, אך זה לא מנחם. 

גם זאת...

אני לא מסוגל שלא לראות חדשות, אני כועס בכל פעם שאני רואה אותן, אבל כאמור נמשך חזרה לג'אנקי למנת ההרואין שלו. 

ואני כמעט ולא מסוגל לכתוב. לא את מה שחייב לכתוב למחייתי, לא את שאני כותב לאושרי ואפילו לא את משחקי הלשון והחגורה שעליהם כתבתי כאן. 

הפוסטים האחרונים שלי עסקו במלחמה בחטופים ובכעס. 

אני אפילו לא רוצה לקרוא אותם. 

ולכן אני מתפלא שמה שהציק לי כשניגשתי לכתוב כאן סתם כדי לנשום, הייתה השאלה מדוע אנשים כאן מלייקקים פוסטים אך מגיבים מעט מאוד. 

מישהו יכול לעזור ולהסביר לי? 

לא באמצעות לייק בבקשה, לא לפוסט הזה :). 

גם לכאן בכלוב, לגן המשחקים האסקפיסטי עבורי, חדרה המלחמה הארורה הזו, קראתי דעות כאלו וכאלו וחלקן פשוט עלה לי על העצבים. 

הוויכוח הבלתי פוסק,  זה שקורע כל אחד מהמתווכחים מבפנים, "המשך מלחמה או חטופים" הוא וויכוח עקר. 

אף אחד לא רוצה לוותר על החטופים והרוב השפוי כולו רוצה שהמלחמה וההרג ייפסקו. 

אבל, הגיע הזמן שגם אלו וגם אלו, יחשבו מה מטרת המלחמה הזו. שתי האסכולות יורות באפילה.

"להחזיר את החטופים?" תגידו איך.

"לחסל את החמאס" זה אפשרי? ואם כן מה יבוא ביום שאחרי?

העניין הוא שמטרת המלחמה היא לא זו וגם לא זו.  מטרת המלחמה האמיתית ואם לא נשיג אותה הפעם הלך עלינו בארצנו, היא "החזרת ההרתעה."

לפני חמישים שנה, איבדנו את ההרתעה. מצריים וסוריה תפשו אותנו עם התחתונים למטה והצליפו בנו לעיני כל. זה כאב. אבל מה שהיה גרוע מהכאב זה הסכנה שאויבינו ישאבו בטחון עצמי מהמכות שחטפנו. תוך תקופה קצרה, איים צהל על הבירות של שתי הארצות, על קהיר ועל דמשק. 

ההרתעה חזרה ואיתה הגיע גם הסכם שלום עם מצרים, הסכם שחי ונושם גם היום. 

הפעם זה יותר קשה, הרבה יותר קשה. מצפון מאיימים עלינו רבבות על רבבות של רקטות וטילים. הם מאיימים להגיע גם לגבולנו המזרחי. 

בתוך גבולותינו המזרחים, נוטע חמאס עוגן, וגם בגבולות 67 צברו בני דודנו היקרים מספר רב מאוד של רובים ונשק כבד עוד יותר. 

אני לא מאלו שרואה בכל ערבי אויב, ממש לא, אבל כמו שאצלנו, גם אצלם, הקיצונים נותנים את הטון.

חמישים שנה מאוחר יותר מהביזיון ההוא, שוב נתפשנו עם התחתונים למטה, הפעם בצורה מבישה הרבה יותר. התגובה אז הייתה מהירה יותר וקטלנית יותר. התגובה הפעם הייתה איטית יותר ולכן הייתה חייבת להיות אכזרית יותר. 

הכתישה של צהל בעזה היא לא נקמה, היא באה להבטיח שכל האויבים שמסביבנו ישובו לפחד מאיתנו. 

אנחנו חייבים לחזור ולהשיב את ההרתעה, שיפחדו מהמג'נונים האלו שאיבדו את כל הבלמים. 

אולי, אפילו, בצורה פרדוקסאלית, מותם הכואב והמיותר של שלושת החטופים שלנו שהצליחו להימלט ונקטלו על ידי חיילנו מסייע לבניית ההרתעה. אולי בחדרי המבצעים של אויבינו לוחשים "הם השתגעו לגמרי המג'נונים האלו, הם יורים אפילו בשלהם." אם זה כך, מותם הכל כך עצוב, שקרע לכולנו את הלב לא היה לשווא. הם סייעו במותם לבנייה מחודשת של כוח ההרתעה. 

1200 נשים, גברים, זקנים, ילדים ותינוקות, שנרצחו בצורה אכזרית - הביאו לאיבוד ההרתעה. למעלה ממאה חיילים כבר נתנו את נפשם כדי להחזיר אותה. 

אבל זו מטרת המלחמה. והיא בינתיים עובדת חיזבאללה בינתיים מעיף אגרופים ספורים באוויר וצועק "תחזיקו אותי." הוא מבין שהפעם ישראל לא תוותר גם לו אם יחצה את גבול הסבלנות שלנו.

זה לא אומר שלא צריך לחתור בכל הכוח והחוכמה היהודית, להשיב את החטופים שעדיין בחיים. צריך לנסות בכוח, במוח, בקשרים. במשא ומתן. החזרתם גם היא תסייע להשבת ההרתעה. 

אבל, אסור שזה, לפני שנהיה בטוחים שהאויבים שלנו מפחדים מאיתנו, יביא אותנו להפסיק להילחם ולכתוש. אסור. כי אז נמצא את עצמנו באמת במלחמה על החיים שלנו, של כולנו, בכל הגבולות וגם בתוך הארץ.  

"ואומה תעמוד קרועת לב - אך נושמת" כתב נתן אלתרמן בשירו מגש הכסף". 

גם היום, אנחנו קרועי לב, אך חייבים לוודא שלא נפסיק לנשום. 

מה כבר ביקשתי בפוסט האחרון, את הנגטיב של התמונה הנוראה ההיא שלא משה מראשי, את ההרצה לאחור של סרט האימה. 

רציתי לראות את הסכין יוצאת מהגוף המדמם, 

את הפצע הפעור שב ונסגר...

רציתי לראות את האם, על מבטה המבוהל

על מבעה הנחוש

אוחזת כלביאה בשני גוריה אדומי השיער.

בדרכם חזרה לביתה

ודווקא הם עדיין לא 

לא פגשתי אותם, איני מכיר אולם

אך האם הזו יותר מכולם

נגעה בי, 

סיימתי את הפוסט במילים "לו יהי"

ואסיים בהם שוב

"לו יהי לו יהי, אנא לו יהי

כל שאבקש לו יהי"

ביומיים הראשונים, האיומים, עוד טרם עכלנו את מקצת האסון, האימה. ניסינו להתלות בדברים מוכרים. אנשים, כולל ראש ממשלת ישראל, ציטטו קטע משירו של ביאליק "על השחיטה". "נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן" הם אמרו וכתבו. הם שכחו שביאליק כתב בדיוק את היפוכו של הציטוט:

"וארור האומר נקום,

כי נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן.

עוד לא ברא השטן."

ואיך ינקום? הרי השטן עצמו ביקר שם בעוטף עזה באותו היום שלוואי שלא היה, אך היה. איך ינקום בעצמו.

וארור האומר נקום, לא ניתן לנקום את נקמת הילד הקטן. כל האש, ההרס והמוות, שצהל שחזר לעצמו לאחר אותו היום המטיר וימטיר על עזה, אולי ימגרו את החמאס, אולי יחזירו את הבטחון שהופקר בצורה נפשעת בדרום ישראל, אך, לא ינקמו את דמו של אפילו ילד אחד. ודם של ילדים רבים נשפך שם בכוונה תחילה, בחולות של דרום ישראל. 

וחלקם נשבו ונחטפו על ידי בני העוולה. והדעת אינה מסוגלת לקלוט, הראש לא מסוגל להבין, תינוקות שלא עשו עוול ימיהם, כלואים, לבדם, במנהרות החשוכות של הרוע.

כל כך הרבה רוע יש בעולם, כל כך הרבה חושך. ואיפה אותה רוח אלוהים שמנשבת על פני המים.

ואולי היום, למעלה מחודש וחצי אחרי אותו יום ארור, נראה כבר קרן של אור.

אולי, הלואי, שאראה, שכולנו נראה את התמונה האחת מאותו היום, התמונה שלא משה מעיני מהרגע בוא ראיתיה לראשונה, את תמונה האם המובלת על בני עוולה, והיא המומה אך נחושה אוחזת בחוזקה את שני ילדיה אדומי השיער, צאצאיו של דויד המלך. אולי נראה את שלושתם היום, עושים את הדרך חזרה. הבייתה. 

לו יהי.  

חלמתי על סשן, בו הכיתי וחיבקת, 

נישקתי והגמרתי וגמרתי...

ושוב..

 ואולי לא היו הדברים מעולם.

ואני תוהה, ההיית, או חלמתי חלום?

דווקא בימים אלו, בהם השפיות של העולם מוטלת בספק, צריך להמשיך לחיות. 

דווקא בימים אלו, חובה לחפש את הטוב, את המאחד עם האוהב . 

כן, דווקא עם האוהב, כי נכון לעכשיו האויב רחוק ואפל - וצריך להישאר ככה. 

כי רק ככה אפשר להילחם בו בלב שלם ובנפש חפצה. 

אך האויב רחוק, ומי שלא מגויס. אוחז ברובה, בהגה של טנק או בסטיק של מכונת מלחמה מעופפת לא מסוגל להילחם באויב.

אז הכעס שלנו מופנה לקרובים אלינו. וחבל. 

וזה מזכיר לי את אימי המנוחה, אישה מדהימה, שחיפשה רק את הטוב והיפה כל ימי חייה.  אז איך דווקא האישה הטובה הזו, שלא היה לה ולו אויב אחד בעולם,  הייתה מסוגלת להקפיץ בי את הפיוז בין רגע. הייתה יכולה להביא אותי לכעס כמעט בלתי נשלט?

יום אחד, לאחר התפרצות זעם, ניגשתי אליה בדחילו וביקשתי את סליחתה. "אני לא מבין למה את, מצליחה להרגיז אותי מהר יותר מכל איש אחר בעולם." 

"כי אני הכי קרובה אליך מכל איש אחר בעולם, אז עלי מותר לך להתרגז" אמרה אימי. 

ובאמת שאין לי מושג מדוע אני כותב את זה דווקא כאן, בכלוב. אולי כי אני יודע שכאן, דווקא כאן במעוז הקינק הישראלי, אנשים קוראים האחד את השני ומגיבים האחד לשני.

כי כאן, אנשים יודעים לקבל את האחר, על "סטיותיו", חולשותיו ודעותיו. 

ואולי כי אני רוצה להגיד לכם משהו שאני עצמי לא מבין מהו...

בקיצור, מחרטט קצת על הבוקר. 

מין הומור עצמי בימים חסרי הומור.  

אז קדימה סוטים שאתם, תיפגשו האחד עם השנייה, או בשלשות ורביעיות אם זה טעמכם, תצליפו ותוצלפו, תחדרו ותחדרו, תקשרו ותמצאו את עצמכם כפותים ותלויים...תעשו חיים. 

כי דווקא בימים מוטרפים כאלו, צריך לחיות את הרגע. 

ולסיום הפוסט המבולבל הזה, קבלו שיר, שיר של אהבה, של שלום. שער שנכתב לפי האמונה על ידי דויד המלך, איש שרוב חייו עסק דווקא במלחמה. 

https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=383&wrkid=7564

אני לא אדם שפוחד. נהפוך הוא, אני אדם שנהנה מאדרנלין שמציף אותי כשאני במצבים מסוכנים. זו מן הסתם הסיבה שבחלק גדול של חיי, עסקתי בספורט אתגרי, מסוכן אפילו. 

לכן גם לא פחדתי כשהשתתפתי במלחמות. הפעם היחידה לזכרוני בה הייתי אחוז אימה, הייתה כשבני הצעיר נכנס לעזה באחד מהמבצעים הרגליים האלו. 

אבל, היום הוא לא יכנס לשם, הוא שוחרר ממילואים בשל בעיות בריאות לא קלות. 

אני לא פוחד. אילו הייתי לבד בבית, לא הייתי נכנס לממד בזמן צפירות. הייתי יוצא החוצה לראות את היירוטים. מה לעשות, כזה אני. 

אבל מיום שבת, אני מרגיש תחושה חזקה (לפחות אצלי) מפחד. אני מרגיש זעם שמצטבר והולך, זעם שמפריע לי להתרכז, לבצע משימות. 

אולי זו הסיבה שאני מנסה להתנדב למשימות כמה שיותר, להיות עסוק, לא לתת לזעם מקום. אבל הזעם הזה אויב חמקמק, הוא מופיע לי עכשיו בלילות. 

אף פעם, למעט באותם שלושה ימים בהם בני נלחם בעזה, לא סבלתי מנדודי שינה. אך בשני הלילות האחרונים כן. 

זו הסיבה שדוחפת אותי לכתוב את זה, לפרוק חלק מהזעם הזה על הנייר. אולי זה יסייע לי במשהו. 

הפוסט הזה לא נכתב כדי להעלות את קרני בעיני שוכני ושוכנות הכלוב, לא כדי להציג לראווה את כישורי הכתיבה שלי ולא כדי לאמר שאני טוב מאחרים. הוא לא נכתב כדי לסחוט לייקים או חיבוקים; וגם לא כדי לקבל תגובות אוהדות או שונאות. 

לי ולעצמי נכתב הפוסט הזה.  

אני זועם. זהו זעם שלא ידעתי שכמותו מעולם. ברור שאני זועם על החמאס. על הרוצחים השפלים, שמטרתם העיקרית היא להרוג, להרוג ולהרוג. הרי הם לא באמת חושבים שכך יגאלו את אדמת מולדתם, או אפילו יתקרבו לכך בדרך הנפשעת בה נקטו. אז למה? למה לרצוח תינוקות, ילדים, נשים, גברים, חיילים. הם לא יודעים שהתגובה תהיה  כזו, בה על כל הרוג שלנו הם יסבלו לפחות לעשרה? מה יש להם להשקיע במלחמה במקום להשקיה בהפיכת הגהינום בו הם חיים לגן עדן?

אבל, הם לא העם שלי, לא חלק ממני ומהזהות שלי. אותם לא אשנה, בטח שלא בדור הזה.

יותר משאני זועם עליהם אני זועם על עצמי, על הדור שלי, על העם ועל המדינה שלי. 

איך הגענו לכאן? איך זה קרה לנו, איך גם אנחנו איבדנו צלם אנוש, שלחנו יד אח באחיו, נמלאנו שנאה. הרי בגולה הארוכה שנכפתה עלינו, שרדנו ואפילו הפכנו  ל"אור לגויים" אז למה, אחרי 75 שנה בה אנחנו בעלי מדינה, איבדנו את כל שהדת האמיתית שלנו הטיפה לו. 

להיכן נעלם ואהבת לרעך כמוך??? 

איך פשטה בנו הזחיחות המתעתעת, איך נפערו בחברה שלנו שסעים ועוד שסעים ועוד. עד שנתנו לאויב לתפוש אותנו עירומים מנשק, מארגון ומערכים. איך פשטה הזחיחות גם בצבא שלנו, לאן נעלמו המודיעין, הזהירות, החוכמה??

זה לא קרה תוך יום. לאט ובבטחה פשטה בנו, השנאה, הפילוג והזחיחות. זו שהשפיעה גם על הצבא.

מה לשנאה השורפת לאחרים לדת שלנו ולדי אנ איי שלנו, היהודים. איך כולנו, גם אני, התמכרנו לשנאה לאחר. לערוצי הטלוויזיה האחרים, למפרשים באופן אחד את הדת שלנו לאלו שמפרשים אותה אחרת, מאיפה השנאה לדתות אחרים? איך קמו לנו מורים ומנהיגים רוחניים וגשמיים שמטיפים שנאה לכל מה שהוא לא הם. איך שמנו כאלוהים את גיבורי הצבא, ואיך הם הפכו לבוגדים בהבל פיו של אדם אחד? 

איך הפכנו מעם בחירה, לעם נורא. 

עוד אחזור לזחיחות, זחיחות ההנהגה והמנהיג העומד בראשה, שהיא אם כל רע. 

ואני רואה היום את הטובים שיכולנו להיות, שהיינו פעם. אני רואה את הערבות ההדדית, את התרומות, ההתנדבות. כל העם מתנדבים. כאלו היינו, לפחות כך אני זוכר אותנו. התנדבות שנכנסת לריק אותו השאירה הנהגה לא מתפקדת. אזרחים קונים בכספם, מייבאים ומשנעים לבסיסים בדרום ציוד צבאי למהדרין?? (וגם נלחמים בבירוקרטיה שמבקשת מהם מכס ומעמ על מה שהביאו). אבל זה לפחות מוכיח ממה קרוץ העם הזה.  

ואני זועם עוד יותר. כי אני יודע שזה זמני, שזה יעבור, שהמשסע ימשיך לשסע וההורס ימשיך להרוס. והיופי שרואים עכשיו ישוב לקדמותו הזחוחה. 

אני רואה את הצעירים שלנו ונפשי בוכה. כמה מהם יחזרו מגיא ההריגה, וכמה ישאירו את הוריהם יתומים. ולמה לשם מה?

שלא תפקפקו, לו היו לוקחים אותי בגילי המופלג, הייתי לוקח רובה בעצמי והולך לירות במרצחים, למרות אני יודע שזה לא יוביל אותנו לכלום ולשום מקום. זה לא יפתור שום דבר, במקרה הטוב, זה ידחה אותו, במקרה הרע זה יפתח מלחמה בעוד זירה ובעוד אחת. 

ואני חסר עומד חסר אונים. וזה מלבה עוד ועוד את הזעם העקר הזה, ששום דבר טוב לא יצא ממנו. 

הגיע הזמן לריסטרט. להחלפה טוטאלית  של ההנהגה הכושלת והזחוחה הזו, מנהיג זחוח שעוסק בשימור עצמי בדרך של זריעת שנאה וקריעת קרעים במרקם העדין של החברה שלנו, הגיע הזמן שנפסיק לשנוא ונתחיל לחשוב על עתיד טוב יותר, קודם כל בינינו אנו ואחר כך בינינו ובין השכנים שלנו. 

הגיע הזמן, אבל אני לא רואה איך זה קורה, ואני זועם על כך, זעם נורא, זה שמשבית שינה מעיני. 

ואני מקווה שזה יקרה, כי אם זה לא יקרה - לא תהיה תקומה למדינה שלי. 

"מה ההבדל בין סטוץ לקשר" שאל אותי אחד מהטובים שבחברי, אחד מהיחידים שיודע שאני בקשר. 

"הממממ, שאלה טובה. אף פעם לא חשבתי על זה."

"אז תחשוב. ואל תבוא לי עם 'מרגישים את זה בפנים', אני לא קונה את זה. לפעמים שהסטוץ מוצלח אתה מרגיש איתו נהדר בפנים"

הוא יודע על מה הוא מדבר החבר שלי, הוא נשוי כבר מאלנטלפים שנים וגם איש של הרבה סטוצים. חשבתי שוב. 

"סטוץ זה כל עוד הכל גן עדן ואין שום משבר. יש זוגות (אפילו נשואים) שחיים כך שנים ארוכות. משבר ראשון והם מתפרקים. הקשר זה סטוץ שהצליח לצלוח משברים ויצא משם מחוזק."

החבר שלי חשב לרגע, "זאת אומרת שאתה והקשר שלך צלחתם משבר אחד לפחות,"

"נכון" עניתי. 

"ותשרדו גם אם יהיה משבר נוסף?"

"אני לא יודע. לו אנשים היו יודעים את זה, לא היו גירושים בעולם" עניתי 

אבל החבר הזה די עקשן, אני לא יודע איך אני סובל אותו כל כך הרבה שנים (סתם, אני בטח יודע, צלחנו המון משברים ביחד, הקשר בינינו חזק) המשיך להקשות "ואם קשר שלא צלח את המשבר שלו, והם נפרדו אבל ממשיכים להתראות לפעמים, לסשן עתיר נוזלים, מה הם?"

"הם....קשר שהפך לסטוץ. ואל תשאל אותי אם זה טוב רע, אין לי מושג...גמר חתימה טובה"

"גמר חתימה טובה"

איזה קשר נהדר יש לנו, כזה שלא יכול להפוך לסטוץ, הוא לא מושך אותי ואני מניח שגם לא אני אותו...חבל (?)