גם לכאן בכלוב, לגן המשחקים האסקפיסטי עבורי, חדרה המלחמה הארורה הזו, קראתי דעות כאלו וכאלו וחלקן פשוט עלה לי על העצבים.
הוויכוח הבלתי פוסק, זה שקורע כל אחד מהמתווכחים מבפנים, "המשך מלחמה או חטופים" הוא וויכוח עקר.
אף אחד לא רוצה לוותר על החטופים והרוב השפוי כולו רוצה שהמלחמה וההרג ייפסקו.
אבל, הגיע הזמן שגם אלו וגם אלו, יחשבו מה מטרת המלחמה הזו. שתי האסכולות יורות באפילה.
"להחזיר את החטופים?" תגידו איך.
"לחסל את החמאס" זה אפשרי? ואם כן מה יבוא ביום שאחרי?
העניין הוא שמטרת המלחמה היא לא זו וגם לא זו. מטרת המלחמה האמיתית ואם לא נשיג אותה הפעם הלך עלינו בארצנו, היא "החזרת ההרתעה."
לפני חמישים שנה, איבדנו את ההרתעה. מצריים וסוריה תפשו אותנו עם התחתונים למטה והצליפו בנו לעיני כל. זה כאב. אבל מה שהיה גרוע מהכאב זה הסכנה שאויבינו ישאבו בטחון עצמי מהמכות שחטפנו. תוך תקופה קצרה, איים צהל על הבירות של שתי הארצות, על קהיר ועל דמשק.
ההרתעה חזרה ואיתה הגיע גם הסכם שלום עם מצרים, הסכם שחי ונושם גם היום.
הפעם זה יותר קשה, הרבה יותר קשה. מצפון מאיימים עלינו רבבות על רבבות של רקטות וטילים. הם מאיימים להגיע גם לגבולנו המזרחי.
בתוך גבולותינו המזרחים, נוטע חמאס עוגן, וגם בגבולות 67 צברו בני דודנו היקרים מספר רב מאוד של רובים ונשק כבד עוד יותר.
אני לא מאלו שרואה בכל ערבי אויב, ממש לא, אבל כמו שאצלנו, גם אצלם, הקיצונים נותנים את הטון.
חמישים שנה מאוחר יותר מהביזיון ההוא, שוב נתפשנו עם התחתונים למטה, הפעם בצורה מבישה הרבה יותר. התגובה אז הייתה מהירה יותר וקטלנית יותר. התגובה הפעם הייתה איטית יותר ולכן הייתה חייבת להיות אכזרית יותר.
הכתישה של צהל בעזה היא לא נקמה, היא באה להבטיח שכל האויבים שמסביבנו ישובו לפחד מאיתנו.
אנחנו חייבים לחזור ולהשיב את ההרתעה, שיפחדו מהמג'נונים האלו שאיבדו את כל הבלמים.
אולי, אפילו, בצורה פרדוקסאלית, מותם הכואב והמיותר של שלושת החטופים שלנו שהצליחו להימלט ונקטלו על ידי חיילנו מסייע לבניית ההרתעה. אולי בחדרי המבצעים של אויבינו לוחשים "הם השתגעו לגמרי המג'נונים האלו, הם יורים אפילו בשלהם." אם זה כך, מותם הכל כך עצוב, שקרע לכולנו את הלב לא היה לשווא. הם סייעו במותם לבנייה מחודשת של כוח ההרתעה.
1200 נשים, גברים, זקנים, ילדים ותינוקות, שנרצחו בצורה אכזרית - הביאו לאיבוד ההרתעה. למעלה ממאה חיילים כבר נתנו את נפשם כדי להחזיר אותה.
אבל זו מטרת המלחמה. והיא בינתיים עובדת חיזבאללה בינתיים מעיף אגרופים ספורים באוויר וצועק "תחזיקו אותי." הוא מבין שהפעם ישראל לא תוותר גם לו אם יחצה את גבול הסבלנות שלנו.
זה לא אומר שלא צריך לחתור בכל הכוח והחוכמה היהודית, להשיב את החטופים שעדיין בחיים. צריך לנסות בכוח, במוח, בקשרים. במשא ומתן. החזרתם גם היא תסייע להשבת ההרתעה.
אבל, אסור שזה, לפני שנהיה בטוחים שהאויבים שלנו מפחדים מאיתנו, יביא אותנו להפסיק להילחם ולכתוש. אסור. כי אז נמצא את עצמנו באמת במלחמה על החיים שלנו, של כולנו, בכל הגבולות וגם בתוך הארץ.
"ואומה תעמוד קרועת לב - אך נושמת" כתב נתן אלתרמן בשירו מגש הכסף".
גם היום, אנחנו קרועי לב, אך חייבים לוודא שלא נפסיק לנשום.