ביומיים הראשונים, האיומים, עוד טרם עכלנו את מקצת האסון, האימה. ניסינו להתלות בדברים מוכרים. אנשים, כולל ראש ממשלת ישראל, ציטטו קטע משירו של ביאליק "על השחיטה". "נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן" הם אמרו וכתבו. הם שכחו שביאליק כתב בדיוק את היפוכו של הציטוט:
"וארור האומר נקום,
כי נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן.
עוד לא ברא השטן."
ואיך ינקום? הרי השטן עצמו ביקר שם בעוטף עזה באותו היום שלוואי שלא היה, אך היה. איך ינקום בעצמו.
וארור האומר נקום, לא ניתן לנקום את נקמת הילד הקטן. כל האש, ההרס והמוות, שצהל שחזר לעצמו לאחר אותו היום המטיר וימטיר על עזה, אולי ימגרו את החמאס, אולי יחזירו את הבטחון שהופקר בצורה נפשעת בדרום ישראל, אך, לא ינקמו את דמו של אפילו ילד אחד. ודם של ילדים רבים נשפך שם בכוונה תחילה, בחולות של דרום ישראל.
וחלקם נשבו ונחטפו על ידי בני העוולה. והדעת אינה מסוגלת לקלוט, הראש לא מסוגל להבין, תינוקות שלא עשו עוול ימיהם, כלואים, לבדם, במנהרות החשוכות של הרוע.
כל כך הרבה רוע יש בעולם, כל כך הרבה חושך. ואיפה אותה רוח אלוהים שמנשבת על פני המים.
ואולי היום, למעלה מחודש וחצי אחרי אותו יום ארור, נראה כבר קרן של אור.
אולי, הלואי, שאראה, שכולנו נראה את התמונה האחת מאותו היום, התמונה שלא משה מעיני מהרגע בוא ראיתיה לראשונה, את תמונה האם המובלת על בני עוולה, והיא המומה אך נחושה אוחזת בחוזקה את שני ילדיה אדומי השיער, צאצאיו של דויד המלך. אולי נראה את שלושתם היום, עושים את הדרך חזרה. הבייתה.
לו יהי.
