כשגיליתי את העובדה שלפנטז על לגרום כאב לעלמות חן בעיקר באמצעות מכות באחוריהן מחרמן אותי, זה הפחיד אותי.
מה, אני סדיסט? הרי במילון קראתי ש"סדיסט" זה מישהו שמקבל ריגוש מיני מלגרום כאב לאחרים.
כשהתחלתי גם לממש את הפנטזיות גיליתי שאני מתחרמן לא רק מההצלפות אלא גם מהדרך שהמוצלפת מגיבה להן. ככל שהגיבה יותר, התחרמנתי יותר.
האמת שככל שנמשכתי יותר לזה, נדחיתי יותר מעצמי ומהנטיות האלו שלי. התביישתי מעצמי.
זה כל כך לא התאים לאופי שלי לגרום לאחר כאב, מחוץ לעולם הבסדמי הזה אני אדם שמנסה בעיקר להטיב עם סביבתו ולא אפרט.
לשמחתי למדתי שיש לי גבולות. אני לא מסוגל להצליף באישה שמוכנה לזה, אך לא באמת רוצה בזה. גיליתי שכם אם האישה רוצה עוד ועוד, אני לא יתמיד מסוגל להמשיך ובטח שלא לגרום לנזק.
אבל, את החותמת ההכשר קיבלתי דווקא מסדיסט גרמני שפגשתי במאנץ' בדסמי בגרמניה.
הוא תחקר אותי מה אני אוהב ומה אני לא אוהב ואז אמר לי שהוא שונה ממני. "אתה נשמר להיות בגבול הנוחות של הנשלטת." אמר לי. "אני רק אז מתחיל ליהנות. אני מוציא אותה למקום בו היא ממש סובלת, אתה לא."
אני זוכר שחייכתי ושאלתי אותו "אז מה אני לפי ההגדרה שלך?" והוא ענה לי שאני מה שמכנים באנגלית "טופ." אדם שאוהב להיות בצד היד שאוחזת במקל, מול ה"בוטום" האישה שאוהבת להיות מהצד שאוהב להרגיש את צריבתו.
זה מצחיק שהייתי צריך לקבל את ההכשר של סדיסט אמיתי - שאני לא.
נרגעתי.