שש בבוקר, החשיכה מושלת בעולם. אני יוצא לגינה. האוויר קריר ונקי.
קריאת עורב בודד מימיני קורעת את הדממה. עורבת עונה לו משמאל.
ושוב שקט. ושוב העורב קורא לה, והיא משיבה. או אולי שזה הפוך.
ואני נזכר בה כורעת על ברכיה הרחוקות האחת מהשנייה, ידיה על הרצפה מציד הברכיים
ועיניה מביטות בעיני. מצפות.
המחשבות רצות ומתחלפות. היא שוכבת על ברכי וישנה הלבן רוטט לליטוף ידי, היא מגרגרת.
ואז נופל עליה הספאנק הראשון, חלש, כאילו מהסס ועוד אחד ועוד, הקצב עולה ואיתו העוצמה.
והתמונה שבמוחי מתחלפת באחרת, כשהיא שוכבת על המיטה וישבנה מוגבה. אני כאילו שומע את שריקת הקיין ואת הצליל כשהוא פוגע...
"שלוש, עוד אחד בבקשה דאדי"
והעורב שוב קורא ומחזיר אותי למציאות העכשווית.
ואני נזכר כשאני נע באיטות בתוכה והיא מתחננת "תרשה לי דאדי, בבקשה."
ואני מתחיל לספור מעשר לאחת.
והיא מתפוצצת ומשפריצה ומתכווצת עלי.
והעורב שוב קורא, והפעם שניים עונים לו...
ואני חוזר למציאות,
מקנא בעורב.
שש בבוקר. האוויר קריר ונקי. השמיים במזרח מתחילים להיצבע בצבע כתום כהה.
עוד יום מפציע.