קבענו לאתמול אחר הצהריים,
היא הגיעה בחצאית גבוהה מהברכיים,
אמרתי לה כאן זו לא הכנסת,
אצלי גם ללא חצאית את נכנסת.
מה חשוב כבר המיני, כשמתחת חוטיני
הדלת פתוחה הכנסי והביני
חוטיני או מיני דינם רק אחד
להסתיר את אותו הישבן הורדרד...
די נו, אני יכול להמשיך כך וללהג עוד ועוד, מלאכת החריזה לא קשה כמו שעושים ממנה...אבל אני לא אוהב להסתיר את מה שיש לי להגיד ולספר בתוך עטיפה כאילו נוצצת. בסופו של דבר אני לא ביאליק אלכסנדר פן, או אדגר אלן פו.
אז למה בכל זאת חרזתי? כי כמעט כל בלוג שאני נכנס אליו כאן כתוב שירה, פואטיקה, ורציתי לנסות אם גם אני יכול. וכן כנראה שאני יכול. אבל אני לא רוצה. אז די עם זה.
עכשיו אני שם לב שקראתי לקטע "על החריזה", וגם אם אתם לא יודעים, די בכך שאני יודע שהוא שאול מביאליק שכתב את "על השחיטה". אז סליחה מר ביאליק. אני לא מנסה להתחרות בחרוזיך הנפלאים
"שמיים, בקשו רחמים עלי,
ואם יש בכם לב וללב בכם נתיב ואני לא מצאתיו
התפללו אתם עלי.
אני ליבי מת, אין עוד תפילה בשפתי..."
וואו איזה ביאליק הוא היה...לו - מותר לחרוז, לי - לא!
אז את יתר סיפוריו של הספאנקר, תקראו בפרוזה - ולא בחרוזים :)...
להתראות בקרוב