גיליתי, שכשאני כותבת, אני מרגישה יותר טוב.
דברים שלא יכולה להביע בע"פ, עולים בקלות על הכתב.
אמנם זמן מועט היינו ביחד פיזית, אך מרגישה כאילו חיים שלמים עברו, האינטנסיביות של הקשר היתה גדולה.
עבר רק יום אחד בקושי, אבל החוסר מורגש. חסר לי ה " בוקר טוב מאמי שלי...",
לדעת שאני חוזרת מהעבודה ואתה שם, מחכה לי.
אתה שואל כל הזמן, "את אוהבת אותי?"... ואיך יכולה שלא? לא מרגיש? לא הבעתי את עצמי מספיק טוב?
אולי לא תמיד עשיתי בדיוק מה שאמרת, אבל בין זה, ובין לא להיות בטוח באהבה שלי אליך אין בכלל קשר!!
מי כמוך יודע, שכל העניין חדש בשבילי, כולל ההתמסרות הטוטאלית, וכמובן החשש להיפגע, לא פיזית, נפשית.
כל כך הרבה שנים של לבד, עושות משהו לבן אדם, וכשאני אומרת לבד, מתכוונת בכל המישורים.
אני צריכה ללמוד מחדש, איך לחיות בזוגיות על כל ההיבטים...ועל אחת כמה וכמה, במערכת כזו.
גרמת לי להיפתח לדברים חדשים מצד אחד, אבל סגרת אותי מצד שני.
הקושי להיחשף עד הסוף , גדול בשבילי, אבל אם תיתן לי זמן, זה יגיע.
ברגע שאני לא מרגישה שצריכה לפחוד מהתגובות שלך, זה יקרה. אתה כועס עלי כל הזמן (כן, שוב חוזרת על זה)
ולא יכולה כשכועסים עלי, במיוחד אתה.
אתה יודע?
אני חושבת שאמרתי לך פעם, שכשאוהבים סולחים, חושבת שהיכולת לסלוח, ולבקש סליחה כשטועים היא מתנה אדירה.
והכי שמחה אני, שיש בי את היכולת הזו, חבל שלך אין, בכל אופן ככה מרגישה.
אין פה פחיתות כבוד, אין התחשבנות, פריטה לפרוטות, נהפוך הוא, זה בה ממקום של כבוד, של לכבד את עצמך,
ואת אלה שסובבים אותך. אני חוזרת ושואלת את עצמי, האם קיים סיכוי ולו הקלוש ביותר, שתסלח לי אי פעם על השקר?
לי ייקח זמן לסלוח לעצמי, גם ככה מכה על חטא ומתייסרת....רוצה לבכות, ולא מצליחה, יודעת שהבכי ישחרר את הכאב הצורב הזה
בבטן.... היום אני מרגישה אותו במיוחד, אתמול כנראה לא נפל לי האסימון...
....יודע ממה אני הכי פגועה, ולא יכולה להבין? את המילה שאמרת לי בשבת...."את מנצלת אותי...",
אני....? מנצלת? האחרונה שתיקח משהו ממישהו, שאף פעם לא מבקשת, רק נותנת....וכשכבר מבקשת,
זה כשכלו כל הקיצין, על סף "גסיסה"! וגם אז, מרגישה שלא בנוח, ומתנצלת...בסך הכל רציתי להפתיע ולשמח אותך,
לסדר את המחשב שתוכל לעבוד עליו.
אם אתה עדיין מרגיש מנוצל, מה שנותר לי, זה רק להצטער, צער עמוק!!
...ההחלטה לגור ביחד, היתה מהירה, ונראתה, הכי טבעית ונכונה, תחושת הבטן היתה טובה, טובה מאד!, וזאת בניגוד לדעת כולם
(אבל בשנים האחרונות, עושה בדיוק את מה שאני חושבת שטוב לי, מבלי להתחשב ב....מה שחושבים האחרים).
עדיין חושבת ומאמינה, שיש בנינו חיבור, וזאת למרות השוני המהותי באופי, ובצורת ההתנהלות.
(הפכים שנמשכים זה לזה).
יודע?
מפסגת האושר צנחתי באחת לבור תחתיות.
כל התוכניות, כל החלומות התנפצו לי בפנים, עם אף אחד לא הרחקתי לכת כמו שאיתך.
מעניין לדעת, אם הכל היה בחזקת "דיבורים כמו חול, ואין מה לאכול"? (כדברי העמך)
הייתי מוכנה להתנתק מהכל וללכת איתך הכי רחוק שאפשר, תרתי משמע...
אפילו לעזוב את המשפחה במובן של מרחק גיאוגרפי, (ילדים, הגדולים הרי לא חיים בבית כבר),
"לשלוף" את הילדה מכל מה שמוכר לה, ולעבור ולבנות חיים חדשים, ביחד איתך!
...אבל, כנראה שהדברים לא עמדו במבחן, ופעמיים לקחת את הרגליים ונסת על נפשך.
אולי מזל גדול הוא, שלא עשינו את מה שתכננו!!!
אני לא תלותית, ושום דבר לא שובר אותי ואולי זה שורש הבעיה, כי כמו שאתה בוודאי יודע, למדתי לסמוך על עצמי,
גם אם בדרך עשיתי טעויות. אחרי כל מה שעברתי בחיים, נלחמת, שורדת....כזאת אני, מלקקת את הפצעים ועוברת הלאה.
נכנסת בסערה לחיים שלי, הפכת אותם על פיהם...אהבתי את זה, מאד אהבתי!!
גרמת לי לעשות דברים שחשבתי שלעולם לא אוכל לעשות.... היית גאה בי שעמדתי במשימות,
ואני - אני הייתי הכי שמחה ומאושרת שהצלחתי לגרום לך להיות גאה בי...וגם להיות גאה בעצמי...
לא קיבלתי ממך מספיק זמן ללמוד, וחבל מאד שלא איפשרת לי לעשות את זה.
דרשת טוטאליות מוחלטת על הההההההההההההכל, בתור אינדיבידואליסטית, היה לי קשה לקבל את זה.
אבל קשה, אין פירושו, בלתי אפשרי, הכל אפשרי אם קיים הרצון לשנות, ולי, היה הרצון לשנות!!
לכל הדעות, שלושה חודשים הם זמן מועט מדי, לשינויים קרדינאליים, ועוד לאחת כמוני, אין לי בעיה להיות טוטאלית, עם האדם המתאים.....
מילת המפתח היא, ז מ ן !!
חשבת שנלחמת איתך בכוונה, אבל זה ממש לא ככה, פשוט רגילה להילחם על כל דבר בחיים שלי.
אתה אש, אני מים, צריכה את ה"שאנטי" שלי, כדבריך, ואם הכוונות שלך טהורות, ואתה באמת אוהב אותי,
אתה תיתן לי את הזמן הנחוץ לי ללמוד ולהפנים.
כן אוהבת להיות מודרכת, כן רוצה כבר שמישהו ינחה אותי, יכוון אותי, (וזאת למרות הסתירה....עיין בנ"ל).
עייפתי מלעשות הכל לבד, זקוקה למישהו שישא איתי בעול, שיהיה החבר שלי, השותף שלי, המאהב שלי...החצי השני המשלים שלי.
זה כנראה כבד עליך.
למרות ששנינו לא ילדים אחרת, אין לי דרך להסביר את הצורך הזה שלך בהתנתקות, לדעתי זה סוג של בריחה ממחויבות אולי??
לא דרשתי כלום בתמורה, אני לא דורשת, מקסימום מבקשת, וגם זה אחרי לבטים רבים, כמו שאמרתי כבר קודם.
אוהבת אותך, כמו שלא אהבתי אף פעם. האהבה הזו, עשתה לי טוב, לך כנראה פחות, אם בכלל....
מה לעשות, אני לא מלאך, עושה טעויות כמו כל בן אנוש, יש ויגידו אנשים שמטעויות לומדים....נכון, מסכימה.
לכל דבר יש מחיר, אבל ניראה לי שהמחיר שמשלמת כאן הוא גבוה, גבוה מידיי....
יודעת/מודעת היום מה לא בסדר בהתנהלות שלי, וזה, זוקפת לזכותך, השאלה הגדולה שנשאלת היא,
וכפי שידוע לכל, ש....."צריך שניים לטנגו"... היכן אתה לא בסדר, או היכן אתה טועה, או שאולי לא קיימת בכלל האופציה הזו?????
עדיין אוהבת אותך.
לפני 16 שנים. 4 ביולי 2008 בשעה 16:50