כבר לא כל כך חדש.....אבל עדיין מעניין

מאמר של מאיר שלו שמובא כלשונו...
מעט חומר למחשבה, מזוית "קצת" אחרת.
אני אהבתי מאד, (נו, כופרת..)
הרי הוא לפניכם....

[img]]

האר"י פוטר הקדוש


" קראתי שבעיתון החרדי "יתד נאמן" התפרסמה ביקורת קטלנית
על סדרת הספרים של הארי פוטר.
"יתד נאמן" מתאר את עלילות הארי פוטר כ"ספר דימיוני ותלוש
מן המציאות", ואומר שהפופולריות העצומה שלו מעידה על....
"הריקנות התהומית בה מצויה התרבות המערבית והתהום אליה
היא מגיעה".
"מבוגרים שנוהגים כילדים פתאים", מלגלג המאמר ב"יתד נאמן",
"הולכים שבי אחרי סיפורים דימיוניים".
ואכן, מי כאנשי "יתד נאמן" יודעים מה רבה השפעתם של סיפורים
דימיוניים.
אפילו בי היה מעשה.
בהיותי ילד, כלומר פתי קטן, הלכתי שבי אחרי כמה וכמה סיפורים כאלה.
במיוחד אני זוכר ספר אחד, שאבא שלי נהג לקרוא לי לפני השינה,
ואם אינני טועה, למדנו אותו גם בבית הספר.
אני לא זוכר אם קראו לו ספר "שמות" או "משה רבנו ומקל הקסמים",
אבל את העלילה לו מאד אהבתי.
סופר שם על ילד שגדל בארמון מלך מצרים, וכשגדל קיבל מקל
קסמים, שהוציא מים מסלעים, מילא את היאור בצפרדעים, ואפילו
בקע את ים סוף.
את הקטע האחרון, של בקיעת הים, אהבתי במיוחד, כי בתור ילד
לא הבנתי שזה בסך הכל סיפור דימיוני, התלוש מן המציאות,
והאמנתי שהוא קרה באמת.
למזלי התבגרתי, ובדומה לאנשי "יתד נאמן", הבנתי שמדובר בסיפור
ילדים דימיוני, תלוש מן המציאות, המעיד על ריקנות תהומית ויאה
לילדים פתאים.
אבל למרבה הצער, רוב המבוגרים אינם אחראיים ושקולים כמוני
וכמו אנשי "יתד נאמן".
רוב האנשים המבוגרים ממשיכים להתנהג כילדים פתאים, וללכת שבי
אחרי סיפורים דימיוניים, התלושים מן המציאות, ובגלל "משה רבנו
ומקל הקסמים" הם אפילו חוגגים מדי שנה את ליל הסדר.
"משה רבנו ומקל הקסמים" אינו הספר היחיד.
מדובר בסדרה שלמה של צעשיות, שנכתבה הרבה לפני סדרת
"הארי פוטר" ונמכרה הרבה יותר טוב ממנה.
אני עדיין זוכר את "יעקב אבינו וסולם המלאכים" (יעקב נער צעיר
הבורח מאחיו האכזר, משוחח עם אלוהים).
ואת "בילעם והאתון המדברת" (אתונו של בילעם, קוסם זקן ומרושע,
רואה מלאך בעודו מחרף ומגדף אותה במרץ).
וגם את "יצחק פוטר ואבא עם המאכלת" (לא ממולץ לילדים).
אבל הכי אהבתי את הסידרה של אליהו: "אליהו פוטר ומרכבת האש"
(סיפור אמיתי, מעוגן במציאות, על אליהו הנביא, שממריא לשמים במרכבת
אש רתומה לסוסי אש), "אליהו פוטר ואדרת הפלאים" (סיפור דוקומנטרי נפלא:
אליהו מגלגל את אדרתו, מכה בה את מי הירדן, והנהר נבקע)
ו"אליהו פוטר ונביאי המכשפה איזבל" (סיפור עובדתי, עם הוכחות, על
אליהו ונביאי הבעל המתכנסים בכרמל. אליהו מוריד אש מהשמים
ואחר כך מביא ענני גשם).
פה ושם התוודעתי גם לרבי מכר מתורגמים, כמו "שלגיה ושבעת הגמדים",
"זהבה ושלושת הדובים" ו"דון קישוט", אבל אפילו כילד קטן הבנתי שמדובר
בסיפורים דימיוניים, התלושים מן המציאות, ואשר הפופולריות העצומה שלהם
מעידה על תהומות הריקנות בה שקועה התרבות המערבית.
על כן המשכתי להתעניין בסיפורים האמיתיים, המחוברים למציאות ומעידים
על הפסגות הרוחניות שעליהן ניצבת התרבות היהודית.
ביניהם : "אהרן פוטר ועגל הזהב", בר יוחאי פוטר וקב החרובים", "האר"י פוטר
הקדוש מצפת", "אבוחצירא פוטר ומחצלת הפלאות", "ר' נחמן פוטר ושיקוי העשבים",
"המהר"ל פוטר והוגלם מפרג", וגם סיפורים מודרניים : "הרבי מלובאביץ' ודולר הקסמים",
כדורי פוטר והקמיע המסתורי", מר"ן פוטר והאסיר מפקיעין".
לכל זה, כמובן, יש גם צד רציני יותר. "יתד נאמן" מלגלג ואומר כי "אנשים מבוגרים
משתגעים על הארי פוטר", אבל נידמה לי שאיש ממיליוני המשוגעים האלה,
כן ירבו, לא יזרוק אבנים בשבת, לא יאכל מצות בפסח, לא יחתוך את עורלת בניו,
לא ישלח פקחים לחנויות של הקיבוצים וגם לא ירצח את ראש הממשלה.
יתרה מזאת : אני מרשה לעצמי לשער שאף אחד מקוראי הספרים הדימיוניים
האלה גם לא ישתגע עד כדי יציאה למסע צלב, למלחמה של מצווה או ג'יהאד -
בגלל משהו שקרה להארי פוטר.
שונים הדברים בנוגע לשלושה סיפורים האחרים : "אברהם אבינו והארץ המובטחת",
"ישו והקבר הקדוש" ו" מוחמד והסוס המעופף".
קטונתי למקבוע אם מדובר בסיפורים דימיוניים, חס וחלילה, ואני גם לא מחפש
לעצמי צרות, אבל אין לי ספק ששלושת הסיפורים המיטו שיגעון על הרבה
יותר קוראים מסיפורי הארי פוטר, שיגעון שהוא גרוע מכל התמכרות ספרותית."

תם ולא נישלם.....

[img]]