זכוכיות

ימים עברו, הערפל לא עזב,
ספרתי תשעה חודשים,
זה מרגיש כמו רגע שחלף,
זה מרגיש כמו נצח.

זו אני שהפכה, אחרי שהלכת,
משהו מת גם אצלי.
משהו מת בכולנו, הפך אותנו ללא הכנה
לשברי חרס פזורים על אדמה חמה.

נסענו למדבר לחפש לך אבן,
סלע איתן מתוך הנוף שאהבת,
משהו במסע הזה ליכד בנו,
רגע לפני שהפך על קברך.

וחרטנו לך שם ותואר ומילה,
ובחרנו הכל בקפידה,
כי מה נותר לנו ממך
מלבד שברי זכרונות ומצבה?

ימים עברו, החושך לא עזב,
ספרתי שלוש מאות שישים ושלושה ימים,
ועוד יום אחד, לפניו.
וכל יום חונק, קשור בך, כל יום חסר אותך.

זה מרגיש כאילו היית כאן אתמול,
זה מרגיש כאילו עוד רגע אתה חוזר.
ולא מרפה ממני, הידיעה,
ועוד יום ועוד אחד שעובר.