זין בעין

אדוני החליט שלפרסם פוסטים כל חמש שעות זה לא מספיק מנטלי. הוא אמר שאני נהנית מתשומת הלב (ואני לא אמורה להינות, רק הוא) ושאני עושה את זה בלי כוונה אמיתית (שזה ממש לא נכון). בגלל זה לא שמעתם ממני כבר 24 שעות, ואני מתנצלת על כך קוראיי היקרים. במקום זה הוא הורה לי, כל חמש שעות, לעמוד ליד ברז זורם, לשים את יד ימין תחת מים קרים, ולחשוב עליו. מיד לאחר מכן אני צריכה לתאר את הערצתי אליו בשבע מילים בפנקס קטן. פעם בשבוע הוא יבדוק את הפנקס ויחליט איך הייתי. זה באמת הרבה יותר מנטלי. קודם כל, אני צריכה להיות ליד ברז. (הכי מגעיל זה בשירותים של הרכבת, אני שונאת את המים שם). דבר שני, אף אחד לא יודע מה כתבתי בפנקס, כך שזה ממש תלוי רק בי. וזה ממש ממש מנטלי. דבר שלישי, גם אני צריכה לחשוב עליו. וזה גם נורא מנטלי. היום הראשון עבר בסדר. חוץ מלהתעורר בשתיים בלילה, זה קשה. כי אני לא ממש יכולה לשים שעון מעורר. אז ביקשתי מחברה טובה שתתקשר אליי, כאילו קרה לה משהו רע. זה עבד מצוין. אבל היא היתה צריכה לשים שעון מעורר. עכשיו היא יכולה, כי בעלה במילואים. אבל הוא יחזור עוד שבועיים, ואני לא יודעת מה לעשות אז. בפעם האחרונה שאדוני הטיל עליי משימה יומיומית זה נמשך שבעה חודשים. זה לא שהוא איטי, הוא נורא מעמיק. מעמיק. זו מילה טובה, אני צריכה לזכור לכתוב אותה בפנקס. בינתיים, עד שאני אתרגל לביקורת השבועית, אני צריכה כל יום לצלם את הפנקס ולפקסס לו. אני עושה את זה בעבודה, זה ממש לא ביג דיל. אבל גם זה מנטלי. כי אני צריכה לשקר לבוס שלי שאני יוצאת להפסקת סיגירה, ולהתגנב למחלקת חשבונות ולפקסס שם, כי יש להם פקס מאפן, ישן כזה, שלא מוציא דוח אישור עם הקטנה של העמוד הראשון. אתם יודעים למה אני מתכוונת. אני מודה שהרבה יותר אהבתי את המשימה הזאת כשהיא היתה בבלוג. אני מרגישה לבד ליד הפקס, וקצת מסריח במחלקת חשבונות. כאילו מישהו שפך דלי מים על השטיח, וזה אף פעם לא ממש התייבש. אני חושבת שהם אף פעם לא פותחים את החלונות שם. אבל כולם נחמדים אליי. החלטתי, שאם ישאלו אותי למה אני מפקססת שם אני אגיד שזה בדיקות של רופא. וחוץ מזה זה רק עד שאדוני יסמוך עליי עם הפנקס. הוא אמר לי לקנות פנקס עם מאה דפים, ולצופף ככה שכל שבוע יתפוס עמוד אחד בלבד. 100 שבועות זה בערך שלוש שנים. אלוהים. שלוש שנים להרטיב את היד כל חמש שעות. אני לא רוצה לחשוב מה זה יעשה לעור שלי. אני צריכה להתייעץ עם הקוסמטיקאית לגבי קרם ידיים טוב. אבל הכל בשביל אדוני. הסיבה השניה שאהבתי יותר כשזה היה בבלוג היא שככה יצאו לי מלא פוסטים והיה לי בלוג פעיל. ועכשיו אני צריכה לחשוב מה לכתוב. וקשה לי לכתוב. עד שיוצא לי משפט, יוצאת הנשמה. בגלל זה הפוסטים שלי קצרים ומתומצתים. כי ככה אני חושבת. בעצם בלוג שלי זה יותר שירה. כן, ככה חשבתי לי. אולי זה לא בחרוזים, אבל זה קצר, אז זה שירה. אבל עכשיו כשאני יכולה להעריץ את אדוני רק בפנקס, אז אין לי מה לכתוב בבלוג. וזה ממש מבאס. כי כשלא כותבים בבלוג יותר משבועיים, כולם שוכחים אותך. ואחרי חודש הם בטח מוחקים אותך מהמועדפים. וזה קצת עצוב לי. אז ביקשתי רשות מאדוני לכתוב דברים לא קשורים, ככה תמונות מחיי, בבלוג. הוא נתן לי רשות, אבל אמר, לא יותר מחמישים מילים לפוסט. כן אדוני, אמרתי בהתכוונות, אבל בלב בפנים שמחתי. גם אם הייתי נורא רוצה. לא הייתי יכולה לכתוב יותר.