זין בעין

ישבתי על המיטה והבטתי בה. הבטתי ברגליים המפושקות, בבטן הרכה, בשדיים החמודים שלה, בפה החסום, בלחיים שטופות הדמעות. ניסיתי לדמיין את העיניים שלה מתחת לכיסוי. ניסיתי לדמיין איך היא מרגישה. כשחלפתי לידה בדרך למטבח התחככתי בה קלות. הגוף שלה נצמד אליי. התנועה הקלה הזאת, כמעט בלתי מורגשת, שימחה אותי מאוד. החלטתי להקל עליה מעט, מכיוון שידעתי עכשיו שאנחנו יכולים להמשיך עוד זמן מה. הבאתי כוס מים מהמטבח. הוצאתי את התחתונים מהפה שלה ונתתי לה לשתות. ליטפתי לה את הלחי, והיא התרפקה עליי בחום. כשהבאתי את כוס המים השניה היא ניסתה לסמן לי שהיא כבר לא צמאה. "תשתי" אמרתי לה בשקט. היא שתתה. שוב ליטפתי לה את הלחי, העברתי אצבע על השפתיים שלה, חבקתי את צווארה בידי והגשתי אותה אליי לנשיקה ארוכה ורכה. ואז שיחררתי לה את הידיים והרמתי אותה לעמידה. הנחתי את כף רגלי על מושב הכיסא, כדי שלא יתהפך, עד שהיא התייצבה. היא עמדה לה שם בפישוק, עם שתי רגליה קשורות לכיסא. ולא יכולתי שלא ללטף את הסימנים על הישבן שלה. וכשהתחלתי ללטף, לא יכולתי שלא קצת לצבוט כדי לראות אם זה עדיין כואב. היא התפתלה לי טיפה בין הידיים, וזה הצית אותי. לחשתי לה להתכופף קדימה ולהניח את ידיה על המיטה. ואז עמדנו ככה שנינו לאיזה רגע. היא מכופפת קדימה, ברגליים קשורות לכיסא, ואני עם כף רגלי הימנית על מושב הכיסא, תומך במותן שלה באמצעות היד השמאלית. המשכתי ללטף את הישבן המסומן, כאשר הליטופים הופכים אט אט ללישות, ולישות לצביטות, והצביטות להצלפות. אנחותיה הפכו ליבבות, יבבותיה לאנקות, וכשהאנקות הפכו לצרחות, הורדתי את עוצמת ההצלפות עד שחזרתי לליטוף. חיכיתי שהיא תרגע קצת ותתייצב לפני שעזבתי אותה. ואז נזכרתי למה בכלל הקמתי אותה מלכתחילה. מושב הכיסא היה לח מהזיעה שלה, ועכשיו גם קצת מוכתם בטביעת הנעל שלי. ניגבתי אותו מעט עם המגבת הראשונה, קיפלתי אותה לארבע בקפידה, והנחתי אותה על הכיסא. מעליה הנחתי מגבת נוספת, הכי רכה שמצאתי, שכיסתה את המשענת ואת המושב. הרמתי אותה חזרה בעדינות והושבתי אותה. המגע הרך של מושב הכיסא שחרר ממנה תנועה קלה של רווחה והתרפקות. ואז קשרתי שוב את ידיה, הפעם כל יד לרגל אחורית של הכיסא. ושוב היא שם, מפושקת, קשורה, מכוסה, מותשת. (So when you get out of the hospital let me back into your life) חזרתי למיטה, נשענתי על הכרית שחיכתה לי שם, והמשכתי להביט בה. היה קל הבחין בחוסר הנוחות שהתעוררה בה קצת אחרי תשע. אפילו יכולתי להבחין (נדמה לי) בהתלבטות שמשתלטת על הפנים שלה. בלי לקום מהמיטה שאלתי אותה "את שוב צריכה להשתין?" היא אמרה "כן" ואפילו הוסיפה "בבקשה" בקול קטן. "תשתיני, בשביל זה יש לך את המגבת". היא לא ענתה, ולא זזה. ידעתי שהיא מחשבת בראש את הסיטואציה ושוקלת היטב מה היא יכולה לעשות. "אל תתאפקי מותק" אמרתי בקול רך "ראשית זה לא בריא, ושנית, את הרי יודעת שאני לא משחרר אותך עד שאת לא משתינה". המשכתי לשבת על המיטה בשקט, והבטתי בה מרותק, עוקב אחרי כל שינוי קטן שחל בה.
בתשע וחצי בדיוק, ריח מתוק של שתן מילא את החדר.