הוא אמר לי לבוא בשבע ולא דקה מאוחר יותר. אני אוהבת כשהוא קשוח איתי, שהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה. הוא תמיד מתכנן הכל מראש, יודע איך הולכת להיות כל שנייה בסשן. זה גורם לי להרגיש קטנה כל כך. פחדתי לאחר. הוא הדגיש שאגיע בזמן ולא נתן שום הוראות נוספות. אז הקדמתי. מה שבטוח בטוח. סימסתי לו מלמטה: "מאסטר, הקדמתי. אפשר בבקשה לעלות או שאני צריכה להשאר בחוץ בקור?". הוא סימס לי בחזרה שאני יכולה לעלות. מוזר היה לי שלא אמר איך בדיוק לעלות אבל הנחתי שזה חלק מהתכנון. תמיד יש לו תכנון. יש משהו מרגש באיך שהוא קורא אותי ויודע בדיוק איך לפרוט לי על העצבים. הוא יודע כמה מביך אותי ללכת לא לפי הוראות, הוא יודע כמה אני צריכה שיגידו לי מה לעשות, והוא מתעלם מזה בכוונה. יכולתי להרגיש אותו חושב עליי בשתי הדקות שלקחו לי לעלות אליו לדירה. כאילו הוא צופה בי מלמעלה. ההרגשה הזו משגעת אותי. והפעם, בגלל שלא נתן הוראות מיוחדות, הרגשתי חשופה עוד יותר. היה לי קשה לטפס את כל המדרגות עם הנעליים והתיק ומשקפי השמש שלא העזתי להוריד אפילו בחדר המדרגות כי הוא לא אמר לי להוריד. דפקתי על הדלת שלוש פעמים והלב שלי החסיר שלוש פעימות. מי יודע מה הוא תיכנן לי הפעם? הוא הכניס אותי וסגר אחרי את הדלת. "עוד לא שבע" הוא אמר, מביט הישר לתוכי. התנצלתי והוא העמיד אותי בפניי לדלת, מותיר לי זמן לחשוב כמה מטומטמת הייתי כשאיחרתי. זה הרטיב אותי מיידית. הוא הריח שאני רטובה והלך, בכוונה ברורה להשפיל אותי עוד יותר, ופתח את המים במקלחת. יש לו דרך כל כך מיוחדת להראות לי שהוא יודע בדיוק מה עובר לי בראש ובתוך התחתונים. הרגשתי איך הדופק מתחיל לפעום בעצמה שם למטה ואיך אני הופכת שלולית. ואז שמעתי אותו יוצא מהאמבטיה. יכולתי ממש לראות את החיוך שלו מבלי שאפילו הבטתי בו. יש לו דרך כל כך מיוחדת לצאת מהאמבטיה. כל כך בטוחו בעצמו, כל כך יודע איך לקחת ומה לעשות ומה אישה צריכה. מכאן הכל הלך מהר מאד וקצת קשה לי לשחזר. אני זוכרת את הידיים שלי נקשרות מאחורי הגב. אני זוכרת כמה הפתיע אותי לגלות פתאום שאני כולי עירומה. הוא היה כל כך עדין והמגע שלו כל כך ממכר שלא יכולתי אפילו להרגיש איך הוא מפשיט אותי. הוא השאיר אותי עם תחתונים, כאילו כדי ללגלג על הרטיבות שלי. הוא הלך למטבח והשאיר אותי בעיניים מכוסות. ידעתי שהוא בוחן אותי בכל רגע. ידעתי שהוא לא מפסיק להתבונן בי וגל של רטיבות הציף אותי שוב. הוא טרח להשמיע קולות בכוונה. הוא יודע היטב כמה רעש של מטחנת קפה עושה לי את זה. הוא מכיר אותי כל כך טוב. בכלל, קולות של מטבח מחרמנים אותי בטירוף. אחר כך נהיה שקט, וחשבתי שאני מתעלפת. הפה שלי התייבש והראייה שלי הטשטשה למרות שהייתי מכוסת עיניים. הוא, כמובן, קלט את זה מיד וניגש אלי עם כוס מים. הוא יודע בדיוק מתי להפסיק, יודע לתת לי את הסחרחורת הזו ולעצור תמיד רגע לפני שמאוחר מדי. והשפתיים שלו! הו, השפתיים שלו עם טעם הקפה המריר הזה!
הוא נתן לי לשתות שוב, מתעקש שאסיים את כל הכוס. כמובן שצייתתי. אחר כך הוא שאל אותי אם אני צריכה להשתין לפני שהוא מרתק אותי לכל הערב. בהלה אחזה בי. לכל הערב? אבל כרגע נתת לי לשתות מים, שתי כוסות מלאות! גם אם אני משתינה עכשיו בטח אצטרך להשתין שוב. ולשבת קשורה ערב שלם? והערב רק התחיל!
החלטתי שכן, שאני צריכה להתגבר על הבושה ולתת לו לנהל את העניינים. הוא שאל אותי שאלה ואני חייבת לענות, וכל שנייה שאני מהססת רק תאכזב אותו יותר. הנהנתי. זה המקסימום שיכולתי לעשות. למרות כל המים ששתיתי הפה שלי היה יבש. כאילו כל הנוזלים בגוף התנקזו לי לתחתונים בגלל הקול השקט והבטוח שלו. הוא לא ענה בהתחלה, משאיר אותי לתהות אם עשיתי משהו לא בסדר, ואז שאל שוב, בקול רם יותר. אני אוהבת שהוא מרים עלי את הקול וגורם לי להרגיש כל כך קטנה ועלובה. מיד הרגשתי שוב איך התחתונים שלי מתמלאים עסיס, ועניתי "כן, בבקשה". מה שקרה אחר כך נראה היה לי כמו נצח. הוא הושיב אותי על האסלה, כמו שאני, ואמר שאני יכולה להשתין. לא ידעתי מה לעשות. הכל התערבל לי ועלו לי זכרונות מהילדות, על איך שאני הולכת לבית ספר בתחתונים וכולם צוחקים עלי ומצביעים. הוא הסתובב שם, ליד השירותים. יכלתי לשמוע את הצעדים הכבדים שלו. כל כך בטוח בעצמו, כל כך יודע מה הולך לקרות בכל רגע. ניסיתי להשתין ולא הצלחתי. פשוט לא יצא לי. והתמונות שרצו לי בראש ("תראו אותה! באה בתחתונים לבית ספר!" ואני מנסה נואשות להסתיר את ערוותי הדלילה) רק חירמנו אותי יותר. אני אף פעם לא יכולה להשתין כשאני מגורה כל כך, ובייחוד לא עם התחתונים עלי. רק המחשבה על להשתין בתחתונים שיגעה אותי, והמחשבה על לתת לו לראות אותי עושה את זה שיגעה אותי עוד יותר. בסוף החלטתי לבקש ממנו, בנימוס, להוריד את התחתונים. הוא סירב בהחלטיות ואני כמעט גמרתי. התמונות המשיכו לרוץ לי בראש כל הזמן. הן התחלפו לתמונות של הילדים מפשיטים אותי לחלוטין וקושרים אותי לעמוד חשמל וכולם עוברים ומספינקים אותי וצוחקים עלי ומשחקים תופסת מסביבי כשרק אני לא יכולה לברוח. הרגשתי שאני מתחילה להסחף מדי לתחושות האלו כי פתאום הילדים התפשטו כולם ועברו אחד אחד ועשו בי כל מיני דברים. והוא, כאילו יודע בדיוק מה עובר לי בראש, ובדיוק כשזה התחיל להיות יותר מדי והתחלתי לשכוח איפה אני בכלל ולהכנס לספייס מנטאלי, התעטש בקול. זה הוציא אותי משם מיד והחזיר אותי אליו כמו טיל. אין ילדים יותר ואין עמוד חשמל, ויש רק אותו. והוא נתן לי פקודה, ואז הזכיר לי אותה באלגנטיות, מבלי לכעוס, ואני חייבת לציית. כשאני במקום הזה, כשאני מגיעה לסאבמישן הזה, אני כבר יכולה לציית בקלות. לקח לי רק כמה שניות והצלחתי להשתין וכאילו שטפתי עם השתן שלי, ישר לתוך התחתונים, את כל הבושה ואת כל הכאב. רק הוא יכול להביא אותי למקומות המנטאליים האלו. רק הוא מבין אותי מספיק. וכאקט פואטי חזק וכוחני, כזה שייראה לי בדיוק מה שווה כל הבושה שלי לידו, הוא הוריד לי את התחתונים הספוגות בשתן ודחף לי אותן לפה, שארגיש טוב טוב כמה אני שלו. את השאר אני לא זוכרת. אני זוכרת שכאב לי, אני זוכרת שבכיתי, אני זוכר שכמעט נחנקתי כמה פעמים מהתחתונים שלי והוא, למרות שעקב בדריכות אחרי כל רפלקס הקאה שלי, היה חזק מספיק בכדי להשאיר לי אותם בפה. בסוף הוא קשר לי את הרגליים לכסא והשתתק, משאיר אותי עם עצמי, קשורה ומכוסת עיניים ועם ריח השתן שכל הזמן מזכיר לי את המקום שלי ועם כל הכאבים והמחשבות. אחרי כמה זמן הוא אמר פתאום, כשהקול שלו חותך באלימות את הדממה ואת ההתייפחויות שלי, "הגיעה השעה שמונה".
לפני 16 שנים. 2 באוגוסט 2008 בשעה 17:23