זין בעין

אמרתי לה לבוא בשבע. חשבתי על האור שיעזוב אותנו לאט לאט, על האפשרות להפוך את הערב לארוך ארוך. חשבתי על בלתי הסבירות התרבותית של השעה הזאת, לא אחר הצהריים, ולא ממש ערב. וחשבתי על זה שחוץ מלהגיד לה לבוא בשבע, לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. ומכיוון שלא היו הוראות, לא מה ללבוש, ולא מה להביא, לא איך לדפוק בדלת, ואפילו לא באיזה אופן לעלות במדרגות (החלק שלי במוח שאחראי על אירוניה עצמית הציע לבקש ממנה לדלג על כל מדרגה שלישית, החלק שלי במוח שאחראי על ההגיון הישר האיר שזה קצת אידיוטי ושרירותי, ואז החלק שאחראי על הבריאות הנפשית שלי אמר להיגיון הישר לשתוק, כי שום דבר מזה לא שייך לו ואפילו לא קשור אליו) אז מכיוון שלא היו הוראות מיוחדות, הבנתי שהרגע הזה שהדלת נפתחת הולך להיות הרגע הראשון באמת. ניסיתי לדמיין אותו, לפרק אותו, לדחות אותו, להקדים אותו. שום דבר לא עזר. השעה שבע חפרה לי בראש, ריקה ומאיימת. היא סימסה לי כשהיא היתה למטה. ביקשה רשות לעלות, מכיוון שהיא הקדימה בעשר דקות. לא רק שלא היה לי מושג מה הולך לקרות, זה גם צריך להיות עשר דקות מוקדם יותר. סימסתי חזרה שהיא יכולה לעלות והלכתי להשתין. כמו לפני נסיעה ארוכה, נטלתי ידיים ביסודיות. בשמונה דקות לשבע הגיעה השעה שבע. עם התיק על הכתף, משקפי שמש ונעליים שנראו בלתי נוחות בעליל. סגרתי את הדלת ואמרתי בשקט עוד לא שבע. אני יודעת, הקדמתי, אמרה השעה שבע. אז נצטרך לחכות אמרתי, בלי לזוז, והיא קצת תקועה ביני בין הדלת. סובבתי אותה בעדינות כשפניה אל הדלת, ככה כמו שהיא, והלכתי לרחוץ ידיים שוב, סתם בגלל שלא היה לי שום דבר טוב יותר לעשות, או בגלל שרציתי לשחזר את הרגע בו אני יוצא מהאמבטיה, אבל עכשיו במקום דלת לבנה ועינית עגולה, עומדת שם אישה וגבה מופנה אליי. ואז הגיעה השעה שבע, והכל פחות או יותר התחיל לקבל צורה. קודם צורה, אחר כך תוכן, שיננתי לעצמי כל אחר הצהריים. אין רגש בלי טקס, ניסיתי ואריאציה אחרת. ( Bloody your hands on a cactus tree Wipe it on your dress and send it to me). הפשטתי אותה, בעדינות, הכל חוץ מהתחתונים. הרמתי רגל רגל וחלצתי את נעליה, הסרתי את משקפי השמש שלה, קשרתי את הידיים שלה מאחורי גבה, כיסיתי את עיניה וסובבתי אותה. שבע ועשרה, הכנתי לי קפה, ומזגתי לה כוס מים. בהתחלה עוד ניסיתי לדמיין את הסיטואציה מנקודת מבטה (no pun intended) הרעש של מטחנת הקפה, דלת ארון המטבח נטרקת, כוס מונחת על השיש. אחר כך פשוט הפסקתי, או הפסקתי לנסות, כי ממילא לא ממש הצלחתי. עזרתי לה לשתות מים, ונישקתי אותה בפה עם טעם של קפה. יכולתי להרגיש אותה נדרכת כשאני ניגש אליה, וידעתי שידרש קצת זמן וקצת עבודה כדי להתגבר על זה. אחרי שתי כוסות מים, ועוד קפה בשבילי, שאלי אותה אם היא רוצה להשתין לפני שאני מרתק אותה לשארית הערב. היא הנהנה. שאלתי שוב, קצת יותר בקול רם, והיא ענתה "כן, בבקשה". הושבתי אותה על האסלה. מכוסת עיניים, בתחתונים שחורים, ועם ידיים קשורות מאחור. לקח לה כמה דקות לבקש ממני להוריד לה את התחתונים. וכשסירבתי, לקח לה עוד כמה דקות לקבל את העובדה שהיא תצטרך להשתין בתחתונים, ועוד כמה שניות כדי להתגבר על עצמה ולעשות את זה. אחר כך הכל נהיה מהיר. הורדתי לה את התחתונים הרטובים והשתמשתי בהם כגאג. דרך התחתונים שמעתי את היבבות שלה, כשהיא על ברכיה, שעונה על קצה המיטה, ואני מצליף בה. כשהיבבות הפכו לצרחות מוחנקות, הפסקתי קצת ונתתי לה לנשום. ואז שוב. והיבבות שלה נכנסות לי מתחת לעור וזורמות וזורמות למעלה, ומגיעות לחלק הזה במוח שלי שאחראי על התחושות הבלתי מוסברות. נמלאתי חום ורוך, התרככתי יחד איתה. כשהיא נראתה מותשת מספיק הושבתי אותה על כסא, פישקתי את רגליה וקשרתי אותם לרגלי הכיסא. טיפסתי על המיטה, השענתי את גבי אל הקיר, ישבתי שם זמן מה והתבוננתי בה. ואז הגיעה השעה שמונה.