לפני 16 שנים. 1 במאי 2008 בשעה 6:16
אין לי לאן לברוח, אין לי איך לברוח.
פעם זה היה קל, הייתי בורחת אל המילים ופשוט רושמת ורושמת עד שהיו מתרוקנות לי המחשבות.
אחר כך הייתי בורחת לבחורים,בעיקר כאלה שאני לא מכירה, זה היה סוג של אושר רגעי ומדומה, ידעתי שזה לא אמיתי ולא היה לי אכפת.
אחר כך ברחתי מעצמי,הדחקה זה דבר נפלא, אבל כמו כל דבר נפלא, בסוף הכל מתפוצץ בפרצוף.
ועכשיו נגמרו לי הכוחות לברוח, התרוקנו לי האנרגיות ונשאר רק העצב, שאפשר לתאר אותו באלפי מילים ואף אחת מהן לא תהיה מספיק מדויקת ומספיק מוחשית בשביל לתאר כמה הכאב הוא אמיתי וחזק.....
