מכורה לכאב:)

אם לרגע אלוהים היה שוכח כי אני רק בובת סמרטוטים, והיה מעניק לי במתנה פרק חיים, הייתי מנצלת זמן זה עד כמה שהייתי יכולה. יתכן שלא הייתי אומרת כל מה שאני חושבת, אבל בוודאות הייתי חושבת על כל מה שאני אומרת.
הייתי מעריכה את הדברים, לא לפי שווים, אלא לפי ערכם. הייתי ישנה מעט, חולמת יותר. הייתי מבינה שעל כל דקה שאנו עוצמים עיניים, אנו מפסידים שישים שניות של אור.
הייתי מתהלכת במקומות בהם האחרים נעצרו,
הייתי מתעוררת בזמן שהאחרים ישנים.

אם אלוהים היה מעניק לי במתנה פרק חיים,
הייתי מתלבשת בפשטות,
הייתי משתרעת מול השמש, חשופה, לא בגופי אלא בנשמתי.
הייתי מוכיחה לאנשים עד כמה הם טועים בחושבם שהם מפסיקים להתאהב בהזדקנותם מבלי לדעת שמזדקנים ברגע שמפסיקים להתאהב!
לילדים הייתי נותנת כנפיים, אבל משאירה אותם ללמוד לעוף בכוחות עצמם.
את הזקנים הייתי מלמדת שהמוות לא מגיע עם הזקנה אלא עם השכחה.

כל כך הרבה דברים למדתי.
למדתי שכל העולם רוצה לחיות על פסגת ההר, מבלי לדעת שהאושר האמיתי טמון בצורת העליה במעלה ההר.
למדתי שכשתינוק תופס בידו בפעם הראשונה את אצבע אביו או אימו, הוא מחזיק אותם לתמיד.
למדתי שלאדם יש זכות להביט כלפי מטה בזולת רק כאשר הוא עומד לעזור לו להתרומם.

כל כך הרבה דברים הצלחתי ללמוד, אבל באמת - הם לא יעזרו לי, משום שכשיטמינו אותי בתוך בור באדמה, למרבה הצער כבר לא אהיה בחיים.

אילו הייתי יודעת שאלו הם רגעי האחרונים לראותך, הייתי אומרת "אני אוהבת אותך" מבלי להניח, בטיפשותי, שזה כבר ידוע לך.
תמיד קיים המחר והחיים נותנים לנו הזדמנות נוספת בכדי לעשות את הדברים היטב, אבל במקרה שאני טועה והיום הוא כל מה שנשאר לי, הייתי רוצה להגיד לך עד כמה אני אוהבת אותך, ושלעולם לא אשכחך.
המחר לא מובטח לאף אחד, צעיר או זקן. היום יכולה להיות הפעם האחרונה שתראה\י את אהוביך. בגלל זה אל תחכה\י יותר, עשה\י היום, כי אם המחר לעולם לא יגיע, בוודאי תתחרט\י על היום בו לא הקדשת זמן לחיוך, לחיבוק, לנשיקה והיית עסוק\ה מכדי להגשים להם בקשה אחרונה.

שמור\י את אהוביך קרוב, תלחש\י באזנם עד כמה את\ה זקוק\ה להם, תאהב\י ותתייחס\י טוב אליהם, תקדיש\י זמן להגיד להם "אני מצטער\ת", "תסלח\י לי", "בבקשה" , "תודה" , וכל אותן מילות האהבה שאת\ה מכיר\ה.
אף אחד לא יזכור אותך בשל מחשבותיך הנסתרות.
בקש\י מאלוהים את הכוח והחוכמה לבטא אותם...

יום קסום לכולם :)))