מדריך לנוסע בגלקסית BDSM

מכתב ראשון:
"התעוררתי הבוקר מוקדם למדי ותהיתי לרגע מה העיר אותי.
העירו אותי הזרמים שחלפו בגופי והתחושות שמתלוות לזה בעקבות מה שכתבתי לך.
כתבתי לך על הדברים שאני אוהב בתחום, וזה החזיר לי לתודעה זכרונות עבר שלכשאני שוקע בהם, לעתים רחוקות, ממלאים אותי בתחושות עליהן כתבתי לך.
ועל אחד מזכרונות העבר אני רוצה לכתוב לך.
אני אכתוב על החויות שעברתי יחד עם בת זוג שליוותה אותי לאורך כמה שנים ושהיתה המתנה הגדולה של היקום להוויה שלי בתקופה בה היינו יחד.
בעצם היא זו שעיצבה שאיתה עיצבתי את עצמי וממנה למדתי ענווה אמיתית מהי.
זה קרה לאט ובהדרגה וזו גם הדרך הנכונה לקיים יחסים טובים לאורך זמן שטעמם נשאר גם לאורך זמן רב ומלווה אותי עד היום, כמו שאמרתי מדי פעם.
אמנע מהתיאורים הגרפיים ופרטי אירוע כאלה או אחרים אך כן אחלוק אתך את החוויות.
חווית אובדן תחושת הזמן.
מפגש שהתפתח באופן טבעי והגיע לשיאים אדירים של ריגוש שבהם חשנו איך רעשי הרקע נמוגים, האור סביבנו מתעמעם ורק דבר אחד קיים והוא קצות העצבים המפוזרים על עורנו והמתנקזים לנקודה אחת במוח, מעין חור שחור ששואב לתוכו כל גירוי חושי ורק הדופק המטורף עוטף אותנו ומתמזג לקצב כמעט אחיד של תיפוף,
ופתאום הכל נעצר ונדם ולפרק זמן שנמשך ונמך הכל תלוי במין ואקום של חוסר משקל ובבת אחת מגיעה ההתרוקנות הזו ואז שקט....
ולאט לאט חודרים לתודעה הצלילים של הרחוב, האורות שסביבנו, ריחות שונים שלא הכרנו והשעון שעל הקיר מראה את השעה ואז לפתע חודרת בי ההכרה שכל הדבר הנפלא הזה ארך פחות משעה.
מדהים."

מכתב שני:
"את מגרה את דמיוני, שואבת אותי למצולות הזכרונות ומצליחה היכן שרבות כשלו.
את מזכירה לי מישהי שהייתי שבוי שלה יותר משהייתי אדונה.
שעשתה בי ככל העולה על רוחה והובילה אותי דרך התמסרותה והתבטלותה, תבונתה וטוב ליבה שעטפוני ברוך ובאהבה גדולה והפכה אותי לאדם אחר.
השתעבדתי לה ומצאתי את עצמי יותר מאשר נוהג בה כרצוני, נכנע לרצונה להיות כנועה ומתמסרת בדרכה.
אהבתי אותה בדרך שלא אהבתי מעודי ומצאתי בה מאגר כחות שזרמו אלי והעצימו אותי.
ויום אחד זה פסק.
היא פשוט נעלמה.
זה גרם לי להנתק מהעולם הזה למשך 3 שנים שבהן התהפכתי בלילות בנסיון להבין מה קרה,
ונסיתי למצוא אותה אך ללא הועיל.
עד היום איני יודע היכן היא.
ואת הראשונה שאני מספר לה את זה מאז זה קרה.
צמרמורת עוברת בגבי כשאני כותב את הדברים ואיני חושב שאוכל לדבר על זה שוב.
ואני נזכר במה שכתבת בפרופיל שלך שאת זו שמעולם לא קיצצו את כנפיה..
כל כך מזכיר אותה.
זהו להלילה.
אני הולך לשקוע באובדן ההכרה שבשינה.
לילה טוב."

מכתב שלישי:
"עוד משפט קטן.
אין כאב.
היתה תחושת אובדן וריקנות.
אני רואה בזה שעוררת בי את הזכרון דבר טוב.
לדעת שהתחושות הללו עדיין מפעמות משמח אותי.
אני אפילו חוטא ומנסה לצייר את דמותך.
אני יודע שהמציאות ודאי תאפיל על הציור שלי אבל בכל זאת אני צריך פנים בשביל לתעל את הזכרונות ולכן אני מצייר אותך.
זהו אני הולך לישון.
יש לי יום די עמוס מחר.
לילה טוב.
כנראה אחלום עליך הלילה."

מכתב רביעי:
"היי
קרה לי משהו מוזר אתמול אחרי שנפרדנו בלילה.
בד"כ כשאני נכנס למיטה אני מעביר בראש את אירועי היום שחלף ולרוב שניות לפני שאני שוקע באובדן ההכרה שבשינה אני חושב על סוף היום ועל זה אני גם חולם, בד"כ.
אתמול נכנסתי למיטה ועוד לפני שהספקתי להתרווח נרדמתי וישנתי שינה חזקה.
התעוררתי הבוקר וחשבתי דבר ראשון עליך.
איך זה שלא חלמתי עליך, ושכבתי ער מספר דקות ואז חדרה בי ההכרה.
נרדמתי כיוון שהכתיבה שלי אתמול רוקנה אותי.
סיפרתי לך על משהו שכנראה נח על כתפי זמן רב וקרוב לודאי שייסר אותי אף אם לא היתי מודע לו.
וסיפרתי לך, וכנראה שחוויתי פורקן רגשי חזק ונרדמתי תוך שניות.
...
שאלת אותי על אותה אחת שתתאים לי, איך אני רואה אותה?
זה כמו לשאול אותי איזה טיפוס של אישה מושך אותי.
אז זהו, אין טיפוס אחד מוגדר.
אותה אישה שתמצא את דרכה לנימי נפשי היא זו שתתאים לי.
היא יכולה להיות כל אחת.
וזו הסיבה אולי שלא חלמתי עליך אתמול, כי לא רציתי לצייר את דמותך.
כדי לחלום עליך אני צריך להלביש אותך בתוי פנים, ושיער ולצבוע את השיער,
להרכיב לך זוג ידים, רגלים, מותניים
ואני רוצה להשאיר את זה כרגע מעורפל.
כמו התמונה שלך בפרופיל שמציתה את דמיוני."

מכתב חמישי:

"שוב הלכתי לישון הלילה ונרדמתי מייד.
יש משהו בשיחות שלנו שמנקה אותי וגורם לי לתחושת שלווה מעורבת עם דריכות וצפיה.
שוחחנו אתמול על דברים בנאליים, כמו מכירים ותיקים
וחזרנו לדבר עלינו.
לא נסתרות ממני הדקויות של המלים הנאמרות והיוצאות מקצות האצבעות וזורמות את המקשים השחורים.
חלק מהמילים מלטפות את המקשים, אחר מכה בהן בחוזקה אבל תמיד אחרי כל מילה יש את ההשתהות הקלה והבזק המחשבה שלרב מלווה בחיוך דק של שביעות רצון.
קראתי שוב ושוב את תולדות התכתבותנו ולרגע צפה בראשי תמונה מרוחקת וחמקמקה של חזיון מוכר.
מעין עננת עשן המקבלת תוים של פנים מוכרות ואז משב הרוח הקליל מפזרה.
התעוררתי הבוקר לצלילי הרדיו של השעון המעורר.
השעה היתה 6:45.
ירדתי מהמיטה בשעה 8:45 לערך.
שכבתי במיטה שעתיים בעיניים עצומות וקראתי ספר שלם מבלי להחזיקו ביד או לפתוח דף מדפיו.
לספר הזה קוראים "VOYAGER בממלכת התחושות והרגשות"
קראתי בו מתחילתו ועד סופו.
לכל פרק שנכתב בספר יש את השביל בו התחיל המסע הזה בפרק עד שנכתבו בו המלים האחרונות.
והיה פרק אחד, רחוק, לפני זמן רב שגרם לי לקרוא בו פעמיים.
הפרק התחיל רגיל לחלוטין,
הכרות אקראית, שיחות חולין שהלכו והעמיקו עד לתחילתו של קשר אינטימי (ונילי לחלוטין) שנמשך מספר שנים.
אגב זהו פרק שסיומו מוזר קמעה. הפרק הסתיים ויחד עם זה דמויותיו ממשיכות להופיע בקטעי הקישור שבין הפרקים.
והפרק הזה גרם לי לעצור ולקרוא בו פעמיים בשל השחקנית הראשית שכיכבה בו.
...ונסיתי לחבר אותו לכתיבתנו.
ואז נזכרתי בחלק מהשיחות שהובילו אותי, אותנו לקשר ושם מצאתי את הקשר.
וכל זה התעורר אצלי בלילה כשהתכתבנו בצאט.
היו לי הבזקים של DEJA-VU.
ורציתי לתת לעצמי את הריחוק הזה הרגעי כדי שאוכל לחבר בין הדברים."

מכתב שישי:

"אמרתי לך שאת שואבת אותי?....
איכשהו, זה מוזר עד כמה מילה קטנה כמו "עוד" מצליחה להיות מגנט כה חזק,
שעובר דרך מסננות של מרחק,
היכרות חסרת פנים אך הולכת ומעמיקה,
וגלים של תחושות שמציפים אותי בתדירות הולכת וגוברת,
צפיה,
תשוקה עלומה,
רצון לספר,
רצון לשמוע,
רצון לגעת, לטייל עם קצות האצבעות במגע מרפרף על הרים וגאיות,
לחוש את משב האויר החמים...
לגעת באגלי הזיעה,
להצטמרר ממגע השערות על כף היד,
להקשיב למוזיקה של המילים,
לשאוף את האויר שמסביב בנשימות קטנות כדי לחוש בכל קשת הריחות,
איך הגעתי עד הלום במסע כה ארוך וקצר גם יחד?
נפלא.
חש את הדופק המתעורר כשניגש למחשב ורואה שכתבת לי...
נפלא."

מכתב שביעי:

"איכשהו, מתישהו במהלך השבוע שחלף,
אפילו שזה נראה יותר,
הרי התחלנו את הקשר ביננו לפני זמן כה מועט...
מצאתי את עצמי אומר וכותב את הדברים שכמעט ושכחתי איך אומרים ומדוע.
ואת יודעת, בזמן הדימדומים, הרגעים שלפני השינה, שפעמים הם שניות מועטות ופעמים שעה ארוכה כמו הבוקר,
זה הזמן הטוב למחשבות
וחשבתי עליך
ועל מה שכתבתי לך
והבנתי שאני אוהב לכתוב לך.
אני אוהב לבחור את המילים שיתארו את מחשבותי,
ואת המשפטים שיגדירו את התחושות,
וחשבתי עליך כשאת קוראת.
מתי את מחייכת,
מתי את מקמטת את מצחך,
מתי את רוכנת מעט כדי להתקרב לצג ומתי את מתרחקת מעט, מעין התגוננות שבתת מודע,
מתי את מגניבה מבט חטוף מעבר לכתף כדי לוודא שרק את קוראת ואין לך שותפים,
ואיך המילים ניתקות מהמסך ומרחפות לאיטן אל אישוני עיניך, נבלעות ומגיעות לפינות האפלות של התודעה
ומכות בעדינות על התופים הקטנים אי שם בנבכי המח....
ורעידות התוף הקטן הזה מצמררות את שרשי שערותיך העדינות שבעורפך...
והרעד מזדחל לאיטו במורד הגב ואת חייבת לזוז באי נוחות קלה כדי לחפות עליו...
אני כמעט מצליח להרגיש את התחושה בקצות אצבעותי...
נפלא."

מכתב שמיני:

"אני יודע,
גם אני שקעתי בבאנאלי
אני יודע שאת חושבת, משהו עמוק בפנים אמר לי שאת שם ושאולי את מגניבה מבט חטוף לראות מה עוד כתבתי ואפילו מצליחה לקרוא מעט ולחייך,
החיוך,
זה מה שחשבתי עליו בימים האחרונים.
והחיוך מצטייר לי מדי פעם כשאני מסיים לכתוב שורה ומשתהה מעט לחשוב עליה
ואז מבטי מתמקד בפניך ויורד לשפתיים ואני רואה איך החיוך מתקמר על השפה העליונה כשהמילים מחלחלות לנשמתך,
ולאט לאט השפה העליונה נתקת המתחתונה
כמו גל רך המתרומם לאיטו בלב ים ופוער את העמק שתחתיו
ושורת שיניים צחורות נחשפת לאיטה
שן
ועוד שן
והמבט נודד לעיניים ושם נבט הריגוש מהמילים,
נפלא.
הדמיון מרגש אותי
נפלא"

מכתב תשיעי:

"אני נהנה מהמילה הכתובה כי אני מצליח לחבר לה תחושות כמעט מוחשיות.
כשאני כותב לך אני באמת מצליח לראות בעיני רוחי (בעין השלישית שלי) אותך מחייכת,
מקמטת את המצח,
רוכנת לפנים בהתרגשות,
מעפעפת כשאת מחסירה פעימה ממשהו שכתבתי,
שואפת ארוכות אויר לחזך כשמשהו מדברי נוכע בחלקת בשר רכה,
מרגיש את ההתכווצות בשיפולי בטנך כשאת נזכרת במשהו שקרה לך
אני מפסיק עכשיו...
קשה לי לתאר לך את הריגוש שהתחושות הללו מעבירות בגופי..."

מכתב עשירי:

"אנ יודע שאת קוראת את הכתוב,
אי שם בין פגישה לפגישה,
במרוץ האינסופי להדביק את קצב האירועים, את מוצאת את עצמך בוהה בחלל וניתקת לרגע מכל הסובב אותך ומחשבה מרפרפת במוחך,
מה הוא כתב?
ואת נכנסת במהירות לתיבת הדוא"ל, רואה את הסימן לכך שיש הודעה, פותחת את ההודעה, קוראת
וכבר את רוכנת מעט קדימה, רוצה לכתוב משהו...
והדלת נפתחת ואת ממהרת לסגור את החלונית...
הבוקר, התעוררתי ושכבתי קצת במיטה וחשבתי על זה שבעצם יש לי עוד הרבה דברים שאני רוצה לומר לך
ואף כי המילה הכתובה טומנת בחובה הרבה עוצמה, עדין יש עוד חוש אחד שאני רוצה לצרף לתקשורת ביננו,
יש מקסם מופלא כשדברים נאמרים ואפשר להאזין למנעד הצלילים המתחבר למילים,
לגווני הקול
למנגינה..."

מכתב אחרון:

" את חסרה לי..."

מזה זמן מה מקננת בי תחושת אי הנוחות לגבי הפרופיל שלי והחלטתי לשנותו לחלוטין ואף באופן קיצוני.
לקח לי זמן להבין שרלוונטיות הקיום נמדדת ע"י מעשים כמו גם מחדלים. כמחצית מחיי חייתי בערפול חושים ובתחושת נצחיות מטופשת, בבחינת אני ואפסי עוד.
כבר הרבה שנים אני מתעורר בבוקר ושואל את עצמי שאלה אחת ויחידה - האם אתה, כן זה הניבט מן המראה, מתכוון לנצל את היום הזה עד תומו?
התשובה מגיעה כמובן בשניות העירנות האחרונות, רגע לפני שאני שוקע אל אובדן ההכרה שבשינה ולצערי בשבועות האחרוניםהתשובה מעיבה על שנתי והיא הגורמת לאי הנוחות עליה כתבתי בפתיח.
משהו השתבש עם השנים.
המשהו הזה הוא השכחה.
לפרקים אני שוכח שמחר אינו קיים באמת. היום, כאן ועכשיו, הוא המהות.
אל לו לאיש לטעות. זו אינה פסימיות שמוליכה אותי אלא אופטימיות אינסופית.
אני חרד וחסר מנוחה כיוון שהשכחה הזו גורמת לי לדחות למחר...
גורמת לי לפספס דברים טובים שהיקום מעניק לי או רוצה להעניק לי.
לדחות למחר מבליט את טפשותנו. זו אינה אופטימיות.
.....

המרחק הפיזי היה לא יותר מ-10 מטרים, והיא נעמדה לשניה כאילו לא בטוחה מה לעשות.
הפנתה את הראש לשניה ימינה, ראתה אותי מסתכל, ובתנועה אחת מתמשכת משכה את הסווטשרט מעל הראש, ןהניחה אותו ברישול על הקולב.
השפלתי את מבטי אל המקלדת וכשהרמתי את עיני שוב, היא כבר לא היתה שם ושמעתי את דלת חדר השירותים נסגרת אחריה.
הדקות חלפו באיטיות ובמהלכן ניסיתי לדמיין מה היא עושה, אם כי ידעתי בדיוק רב את סדר הדברים.
קודם היא תתישב על האסלה ותשתין, תקרע רבוע אחד מגליל נייר הטואלט, איכשהו אף פעם היא לא צריכה יותר מריבוע אחד וגם זה לא ממש נחוץ,
ותאמינו לי אף פעם לא הרגשתי ריח או טעם של שתן, ואני מכיר בדיוק את הריח שלה.
היא תקום,
תרים את התחתונים,
לא תלבש את מכנסי הטרייניג, שיישארו מונחים על רצפת חדר השירותים עד שתסיים את כל מה שהיא צריכה לעשות...
ואז שמעתי את רעש הניאגרה וידעתי שעוד דקה היא תופיע שוב.
הרמתי את מבטי מהמסך, כן שכחתי לספר לכם שאני יושב עכשיו בחדר האוכל עם הנייד שלי ועם הפנים לכוון דלת חדר השינה.
זה המשרד שלי.
דלת חדר השירותים נפתחה וכמה שניות לאחר מכן היא הופיעה.
מכנסי הטרייניג היו כבר מקופלים ברישול וגם הם הונחו ברישול על הקולב.
ושוב הפנתה את מבטה ימינה והסתכלה עלי כאילו בודקת אם אני מסתכל.
והסתכלתי.
אני אוהב להסתכל עליה.
ידיה הושטו לאחור ופתחו במיומנות את קרס החזיה ובאותה תנועה חלקה שעשו הידים מאחורי הגב לפנים, ניתקה החזיה מגופה ושחררה את שדיה לחופשי.
הסתכלתי בהתפעלות על השדיים הקטנים שלה שעדין מזדקרים בחוצפה ועל הפטמות הגדולות והזקורות הכאילו נשמו לרווחה לאחר שהיו כלואות יום שלם בתוך הצינוק השחור. היא שוב נעלמה לי מהפריים...
והרגשתי שהדם עושה את דרכו בבת אחת מכל הגוף ישר לנקודה אחת.
הזקפה מתרחשת תוך שניות.
בשלוש השניות שלוקח לי לעבור את המרחק אני מספיק להוריד מעצמי את החולצה, המכנסיים ואני מגיע לחדר השינה ערום וזקור ואני עושה את הפניה בחדות ימינה אחריה רק למצוא אותה עומדת מולי ערומה עם בת צחוק ערמומית מרוחה על פניה כמו יודעת שזו התמונה לה צפתה ואכן זו התמונה שהיא רואה.
כלומר אותי
עם תשוקה בוערת בעיניים,
חיבקתי אותה והנשיקה שהתלוותה לזה היתה דוקרב סוער של לשונות משתלחות, נלחמות זו בזו מי תצליח לחדור אל המרחב האינטימי של הצד השני.
הכאב המענג של הזקפה רק התגבר והרמתי אותה מעט והחלקתי אל תוכה וראיתי את עיניה נפקחות לשניה כשהרגישה אותה חודר אליה והמבט הצטעף ועיניה נעצמו שוב.
היא הסיטה את ראשה לאחור לשניה, פלטה אנחה הצטמררה והרגשתי את רעידות הרחם כמעט מייד. כל גופה התקשח ופניה קבלו הבעה מיוסרת קמעה כאילו נזכרה במשהו מעצבן, עיניה עצומות ידיה נסגרו בחוזקה על כתפי והכאב שחשתי רק הגביר והעצים את התחושות.
הרעידות בתוכה נחלשו מעט וכאילו נזכרה שיש עוד חלקים בגופה החלה מתנשמת בכבדות.
כל אותה עת לא הזזתי שריר.
עיניה נפקחו אך אני לא הייתי בטווח הראיה שלה.
לאט כשאני עדין בתודה ורגליה כרוכות מאחורי גבי, התיישבתי על המיטה בזהירות והרגשתי את רחמה בקצה הזקפה המיוסרת מכאב מענג והרגשתי כאילו יד קטנה ונעלמה בתוכה מלטפת ומנסה להשקיט את הכאב ובבת אחת
הרגתי כאילו כל התחושות מתרכזות בנקודה אחת בגוף אי שם בקצה הזין
והתפוצצתי בתוכה בשטף של שפיכה ורעד שהתחיל באגן עלה וירד עד שדעך.....

פעם לפני הרבה שנים התפתחה אופנה של מדריכים מהירים לחיים.
"איך להצליח בעסקים בחמישה שבועות",
"איך להצליח בזוגיות בחמישה צעדים",
"מדריך מהיר לדייג המושלם",
"איך לטיל באירופה ב20$ ליום
וכיד הדמיון הטובה של כל זב מילים שחיפש דרך קצרה לעושר מופלג/חיים מושלמים/דגים שמנים או כל צורך קיומי שאי מי רצה לספק ומהר.
קטונתי.
אני יכול לחלוק עם מי שרוצה לשמוע או לקרוא את מה שעבר או עובר עלי ואני מחלק את זה חינם כי אולי זה מתאים רק לי ואולי לא.
חוויות,
הייתי אתמול במקום של נתינה מוחלטת מרצון חופשי וללא מעצורים.
אני חושב שזה היה המעשה הספונטני האמיתי הראשון שלי בכל חיי הבוגרים, כלומר מאז שהמציאות והיקום והסביבה קלקלו אותי והפכו אותי למכונה חברתית.
וזה היה כל כך משחרר,
תחושת התעלות מלווה בהתרגשות.
ונתתי את זה למישהי זרה, מישהי שלא הייתי אתה בקשר עמוק קודם לכן, ובכל זאת זה קרה.
אני לא חושב שאני צריך להסביר לעצמי או לכל אדם אחר ואני אפילו לא רוצה להסביר, שזה חלק ממה שקיבלתי ממה שקרה אתמול
את מה שקרה ואת הסיבות ואפילו לספר מה קרה.
מספיק שאגיד שזה היה ארוע של נתינה.
ונתתי
וזה התקבל בצורה שלא יכולתי לבקש טובה ממנה.
ואני היום עדיין בהתרגשות של אחר מעשה.
ולמי ששאלה אותי מה תפסתי היום, בהמשך למה שכתבתיבפעם הקודמת,
תפסתי או יותר נכון למדתי על עצמי משהו מדהים.
אני יודע להיות ספונטני.
ענק.
נתתי לעצמי מתנה.

תפוס את היום.
מוזר איך בחיים אנחנו נתקלים במתנות שלא תמיד אנחנו יודעים לזהות כמתנה או להעריך את מלא ערכה.
תפוס את היום. כאילו, מה לא ברור?

ותחשבו הלילה רגע לפני שאתן נרדמות, או נרדמים,

ש- היום שנגמר הוא בעצם יום אחד פחות שנותר לכם לחיות.

תפוס את היום.

כמו בפעם הקודמת, גם הפעם אני פה בגלל הרגש.
לא בכדי קשה לי למצוא מישהי שאתה אני אגיע לשם, למקום ההוא שכבר ביקרתי בו לא מעט,
ונדמה שמפעם לפעם זה נהיה קשה יותר.
למצוא מישהי, הכוונה.
לרגע קט היה נדמה שזהו.
נעתי בקצה הקשת בענן, וכמו חזיון תעתועים, הגעתי לנווה המדבר רק בכדי לגלות שהוא לא שם.
כמעט ושיניתי את מה שכתבתי בפרופיל לגבי האופק.
וההפתעה הגדולה מהי?
גם אני (השולט/החכם/החזק - חחחח) מדמם כשלבי נפצע.
.

שמתם לב פעם איך עודף תחכום גורם לעתים למועקה?
כתבתי על זה באחת הפעמים הקודמות תחת הכותרת "לא ידעתי שזה טעון..."
אין ספק שכל מי שכותב כאן מנסה למשוך מעט תשומת לב ובעיקר תגובות. הרי כולנו, בין אם אנחנו שולטים או נשלטים, נבנים ומתחזקים בסופו של דבר מחיזוקים חיוביים.
גם אני האדון המנוסה והבטוח בעצמו צריך את הכרת התודה הנבטת מעיניה של הסאבית שלי ולפעמים גם ה"תודה אדוני, היית נפלא" עושה נפלאות לתחושה אתה אני הולך הביתה לאחר סשן/מפגש.
מה אומר ומה אספר לכם, חדשות אין.
ואני ממש מתחלחל למשמע המשפט המטומטם - no news, good news.
רק בשביל למנוע מאותו אחד שאמר משפט זה לראשונה , שווה להמציא מכונת זמן.
כל פעם שאני שומע משהו אומר את המשפט הזה, אני מסתכל עליו ברחמים ונזכר בפרסומת של קפה עלית לפני מספר שנים שאמרה - "מי שלא הולך קדימה, הולך אחורה...".
ולכן כשאני אומר שאין חדשות אני בעצם אומר שאני חש שהעולם בנסיגה. ומכיון שברגעים אלו ממש בהם אצבעותי מקישות על לוח המקשים וכותבות משפטים אלו, העולם שלי הוא כאן ועכשיו, כלומר עולם ה-BDSM, לזה אני מכוון.
לא הצלחתי להבין איך ממשהו מבטיח ועטור אנשים משכמם ומעלה, הפכנו לחבורה של עלגים וחסרי תוכן ומשמימים.
הערפל מתפזר ומתגלה השממון.
חבל

זה אולי נשמע לא הגיוני.
אולי בעצם צריך לשנות את הכותרת לאינטימיות אנונימית.
כך או כך, יש לי ידידה אינטימית אנונימית או הפוך ידידה אנונימית אינטימית.
תחליטו אתם בסוף מה נכון.
האינטימיות התפתחה בינינו כבדרך אגב.
כמו שני זרים הנפגשים מידי יום במעלית העמוסה בשכמותם, זרים בדרכם למשרדם, ואינם מחליפים מבטים אלא באקראי. ואז יום אחד קורה משהו המחבר ביניהם.
הוא נכנס ראשון למעלית הריקה, ושניה לפני שדלתות המעלית נסגרו הוא ראה אותה מגבירה צעדיה לכיוון המעלית, ידה מורמת לסמן לו שיחזיק עבורה את המעלית. הוא רואה, שולח יד לחסום את הקרן הבלתי נראית והדלתות נסוגות לתוך הקיר כמו צב נפחד המתכנס לתוך השריון.
עוד שניה והיא פוסעת פנימה, לחייה סמוקות מפרץ האנרגיה, "תודה" היא אומרת לו "בבקשה" קופצת לה תשובתו.
למחרת הוא מחפש אותה בתוך המעלית היא כבר שם. ניד ראש קל הנענה בחיוך מלא שיניים צחורות מוקפות בשפתיים אדומות מלאות.
היא יוצאת בקומה 23. הוא ממשיך עד קומה 36.
אחר הצהרים בדרכו הבית היא לא במעלית, כנראה שהיא מסיימת בשעות אחרות.
הסקרנות והצפיה הופכים מנת חלקו היומיומית.
שבועיים מאוחר יותר נוצר הקשר הראשון ביניהם.
השיחה מתפתחת דוקא בדרכו הביתה. פעם ראשונה שהם חולקים מעלית בדרך למטה. "שלום לך" הוא מברך אותה בכניסתה למעלית, והיא כמי שראתה חבר ותיק מחייכת אליו את חיוכה שמאיר את פניה, "שלום גם לך" היא עונה ונעמדת לידו. "מה שלומך?" היא שואלת, "שלומי מצוין" הוא עונה ומשתתק.
כל הדרך מהקומה שלה ועד ללובי הבנין עוברת בשתיקה. ההתרגשות מהמפגש הבלתי צפוי נותן בו את אותותיו. הוא מרגיש את ליבו מאיץ. המחשבות חולפות בראשו במהירות, איך ממשיכים את השיחה.
מזה שבועיים היא פוקדת את מחשבותיו ומדי פעם הוא מוצא את עצמו חושב עליה בדרכו בבוקר לעבודה. אתמול בערב בעת שצפה בטלויזיה בחדשות, נדדו מחשבותיו אליה. מפגישתם ההיא "הראשונה" הפכה היא לאורחת קבועה במחשבותיו. הציפיה לראותה במעלית גרמה לו כל בוקר מחדש להתרגשות.
"קומת קרקע" אמרה להם בת הקול המכנית ודלתות המעלית נפתחו חרישית. היא פסעה החוצה בצעד קליל מפנה את ראשה כאילו רוצה להפרד, ואז מאיזה מקום בלתי צפוי מתפרץ מפיו המשפט הבאנלי כל כך, "אגב, שמי איתן, נעים מאד" והוא מושיט יד לברכת שלום.
"מירב" ידה המטופחת והקרירה מחליקה לתוך ידו ולחיצתה רכה אך איתנה.
......

9 שנים ראשונות היו לי של ילדות ותמימות.
ומאז היותי בן 9 החלה התפתחותי. ופריצת הדרך שלי היתה כשהייתי בן 29.
ואז קרה לי דבר מופלא ששינה את חיי. נערה צעירה הוליכה אותי במעלה דרך האבנים הצהובות אל שערי גן העדן הקרוי BDSM.
ומאז ועד לפני מספר שבועות עת הצטלבה דרכי עם מישהי שגרמה לי לאבד את הדבר שבגינו אני בצד הזה של השביל והוא השליטה העצמית לא חויתי התרגשות כמו זו.
ואני לתומי חשבתי שאחרי 20 שנות נסיון ראיתי כבר הכל וחשתי ונגעתי כבר בכל הדברים ופתאום נכנסת לחיי זו ששלחה לי את תמונתה כאילו אומרת לי, הי אתה אדון, הנה אני, כל כולי, יודעת מה אני רוצה, שפחה, סאבית, כן אבל שולטת על דמיונך, ולי אין מה להסתיר. ואתה?
קניתי לה שוקולד מריר מצופה באבקת קקאו אמיתי ומשובח.
ראיתיאותה נוגסת בכדור השוקולד והב נשימתה הפריח עננה דקה של אבקת קקאו לעברי.
מגע הקקאו בנחירי יחד עם הרמז הסמוי של הבושם אותו לבשה, גרם לי לעצום את עיני. כשפקחתי אותן, ראיתי אותה בתמונה הזויה, בחדר לבן ורק מיטת ברזל באמצע החדר והיא קשורה למיטה ושניה לאחר שהקיין משאיר בה פס אדום דקיק על לחי ישבנה הימני, היא מפנה אלי את ראשה ומביטה בי כאילו העולם חדל מלהיות ורק שנינו נותרנו בו...

פעם מזמן קראתי ספר ששמו "לא ידעתי שזה טעון".
למרות שמו המרמז הספר הוא קובץ מאמרים ומסות של הסופר על החיים בארה"ב, על החברה והתרבות ועל השינויים שחלו בחברה לאחר מלחמת העולם השניה.
אני בטוח שכולם מחכים לשמוע על איזה הקשר אסוציאטיבי בין הכותרת לאירוע מסעיר בחיי אך לא כך.
בדרך לעבודה היום (ראה פרסום קודם) דיברתי עם חברה טובה שלי וסיפרתי לה על מישהי שהכרתי בכלוב לאחרונה ואמרתי לה שזאת השפחה שתמיד חלמתי שתהייה לי, ואז תוך כדי השיחה נזכרתי בספר הזה.
זהו.
זה מה שיש לי היום.