מזה זמן מה מקננת בי תחושת אי הנוחות לגבי הפרופיל שלי והחלטתי לשנותו לחלוטין ואף באופן קיצוני.
לקח לי זמן להבין שרלוונטיות הקיום נמדדת ע"י מעשים כמו גם מחדלים. כמחצית מחיי חייתי בערפול חושים ובתחושת נצחיות מטופשת, בבחינת אני ואפסי עוד.
כבר הרבה שנים אני מתעורר בבוקר ושואל את עצמי שאלה אחת ויחידה - האם אתה, כן זה הניבט מן המראה, מתכוון לנצל את היום הזה עד תומו?
התשובה מגיעה כמובן בשניות העירנות האחרונות, רגע לפני שאני שוקע אל אובדן ההכרה שבשינה ולצערי בשבועות האחרוניםהתשובה מעיבה על שנתי והיא הגורמת לאי הנוחות עליה כתבתי בפתיח.
משהו השתבש עם השנים.
המשהו הזה הוא השכחה.
לפרקים אני שוכח שמחר אינו קיים באמת. היום, כאן ועכשיו, הוא המהות.
אל לו לאיש לטעות. זו אינה פסימיות שמוליכה אותי אלא אופטימיות אינסופית.
אני חרד וחסר מנוחה כיוון שהשכחה הזו גורמת לי לדחות למחר...
גורמת לי לפספס דברים טובים שהיקום מעניק לי או רוצה להעניק לי.
לדחות למחר מבליט את טפשותנו. זו אינה אופטימיות.
.....
לפני 14 שנים. 19 במרץ 2010 בשעה 5:26