מדריך לנוסע בגלקסית BDSM

מכתב ראשון:
"התעוררתי הבוקר מוקדם למדי ותהיתי לרגע מה העיר אותי.
העירו אותי הזרמים שחלפו בגופי והתחושות שמתלוות לזה בעקבות מה שכתבתי לך.
כתבתי לך על הדברים שאני אוהב בתחום, וזה החזיר לי לתודעה זכרונות עבר שלכשאני שוקע בהם, לעתים רחוקות, ממלאים אותי בתחושות עליהן כתבתי לך.
ועל אחד מזכרונות העבר אני רוצה לכתוב לך.
אני אכתוב על החויות שעברתי יחד עם בת זוג שליוותה אותי לאורך כמה שנים ושהיתה המתנה הגדולה של היקום להוויה שלי בתקופה בה היינו יחד.
בעצם היא זו שעיצבה שאיתה עיצבתי את עצמי וממנה למדתי ענווה אמיתית מהי.
זה קרה לאט ובהדרגה וזו גם הדרך הנכונה לקיים יחסים טובים לאורך זמן שטעמם נשאר גם לאורך זמן רב ומלווה אותי עד היום, כמו שאמרתי מדי פעם.
אמנע מהתיאורים הגרפיים ופרטי אירוע כאלה או אחרים אך כן אחלוק אתך את החוויות.
חווית אובדן תחושת הזמן.
מפגש שהתפתח באופן טבעי והגיע לשיאים אדירים של ריגוש שבהם חשנו איך רעשי הרקע נמוגים, האור סביבנו מתעמעם ורק דבר אחד קיים והוא קצות העצבים המפוזרים על עורנו והמתנקזים לנקודה אחת במוח, מעין חור שחור ששואב לתוכו כל גירוי חושי ורק הדופק המטורף עוטף אותנו ומתמזג לקצב כמעט אחיד של תיפוף,
ופתאום הכל נעצר ונדם ולפרק זמן שנמשך ונמך הכל תלוי במין ואקום של חוסר משקל ובבת אחת מגיעה ההתרוקנות הזו ואז שקט....
ולאט לאט חודרים לתודעה הצלילים של הרחוב, האורות שסביבנו, ריחות שונים שלא הכרנו והשעון שעל הקיר מראה את השעה ואז לפתע חודרת בי ההכרה שכל הדבר הנפלא הזה ארך פחות משעה.
מדהים."

מכתב שני:
"את מגרה את דמיוני, שואבת אותי למצולות הזכרונות ומצליחה היכן שרבות כשלו.
את מזכירה לי מישהי שהייתי שבוי שלה יותר משהייתי אדונה.
שעשתה בי ככל העולה על רוחה והובילה אותי דרך התמסרותה והתבטלותה, תבונתה וטוב ליבה שעטפוני ברוך ובאהבה גדולה והפכה אותי לאדם אחר.
השתעבדתי לה ומצאתי את עצמי יותר מאשר נוהג בה כרצוני, נכנע לרצונה להיות כנועה ומתמסרת בדרכה.
אהבתי אותה בדרך שלא אהבתי מעודי ומצאתי בה מאגר כחות שזרמו אלי והעצימו אותי.
ויום אחד זה פסק.
היא פשוט נעלמה.
זה גרם לי להנתק מהעולם הזה למשך 3 שנים שבהן התהפכתי בלילות בנסיון להבין מה קרה,
ונסיתי למצוא אותה אך ללא הועיל.
עד היום איני יודע היכן היא.
ואת הראשונה שאני מספר לה את זה מאז זה קרה.
צמרמורת עוברת בגבי כשאני כותב את הדברים ואיני חושב שאוכל לדבר על זה שוב.
ואני נזכר במה שכתבת בפרופיל שלך שאת זו שמעולם לא קיצצו את כנפיה..
כל כך מזכיר אותה.
זהו להלילה.
אני הולך לשקוע באובדן ההכרה שבשינה.
לילה טוב."

מכתב שלישי:
"עוד משפט קטן.
אין כאב.
היתה תחושת אובדן וריקנות.
אני רואה בזה שעוררת בי את הזכרון דבר טוב.
לדעת שהתחושות הללו עדיין מפעמות משמח אותי.
אני אפילו חוטא ומנסה לצייר את דמותך.
אני יודע שהמציאות ודאי תאפיל על הציור שלי אבל בכל זאת אני צריך פנים בשביל לתעל את הזכרונות ולכן אני מצייר אותך.
זהו אני הולך לישון.
יש לי יום די עמוס מחר.
לילה טוב.
כנראה אחלום עליך הלילה."

מכתב רביעי:
"היי
קרה לי משהו מוזר אתמול אחרי שנפרדנו בלילה.
בד"כ כשאני נכנס למיטה אני מעביר בראש את אירועי היום שחלף ולרוב שניות לפני שאני שוקע באובדן ההכרה שבשינה אני חושב על סוף היום ועל זה אני גם חולם, בד"כ.
אתמול נכנסתי למיטה ועוד לפני שהספקתי להתרווח נרדמתי וישנתי שינה חזקה.
התעוררתי הבוקר וחשבתי דבר ראשון עליך.
איך זה שלא חלמתי עליך, ושכבתי ער מספר דקות ואז חדרה בי ההכרה.
נרדמתי כיוון שהכתיבה שלי אתמול רוקנה אותי.
סיפרתי לך על משהו שכנראה נח על כתפי זמן רב וקרוב לודאי שייסר אותי אף אם לא היתי מודע לו.
וסיפרתי לך, וכנראה שחוויתי פורקן רגשי חזק ונרדמתי תוך שניות.
...
שאלת אותי על אותה אחת שתתאים לי, איך אני רואה אותה?
זה כמו לשאול אותי איזה טיפוס של אישה מושך אותי.
אז זהו, אין טיפוס אחד מוגדר.
אותה אישה שתמצא את דרכה לנימי נפשי היא זו שתתאים לי.
היא יכולה להיות כל אחת.
וזו הסיבה אולי שלא חלמתי עליך אתמול, כי לא רציתי לצייר את דמותך.
כדי לחלום עליך אני צריך להלביש אותך בתוי פנים, ושיער ולצבוע את השיער,
להרכיב לך זוג ידים, רגלים, מותניים
ואני רוצה להשאיר את זה כרגע מעורפל.
כמו התמונה שלך בפרופיל שמציתה את דמיוני."

מכתב חמישי:

"שוב הלכתי לישון הלילה ונרדמתי מייד.
יש משהו בשיחות שלנו שמנקה אותי וגורם לי לתחושת שלווה מעורבת עם דריכות וצפיה.
שוחחנו אתמול על דברים בנאליים, כמו מכירים ותיקים
וחזרנו לדבר עלינו.
לא נסתרות ממני הדקויות של המלים הנאמרות והיוצאות מקצות האצבעות וזורמות את המקשים השחורים.
חלק מהמילים מלטפות את המקשים, אחר מכה בהן בחוזקה אבל תמיד אחרי כל מילה יש את ההשתהות הקלה והבזק המחשבה שלרב מלווה בחיוך דק של שביעות רצון.
קראתי שוב ושוב את תולדות התכתבותנו ולרגע צפה בראשי תמונה מרוחקת וחמקמקה של חזיון מוכר.
מעין עננת עשן המקבלת תוים של פנים מוכרות ואז משב הרוח הקליל מפזרה.
התעוררתי הבוקר לצלילי הרדיו של השעון המעורר.
השעה היתה 6:45.
ירדתי מהמיטה בשעה 8:45 לערך.
שכבתי במיטה שעתיים בעיניים עצומות וקראתי ספר שלם מבלי להחזיקו ביד או לפתוח דף מדפיו.
לספר הזה קוראים "VOYAGER בממלכת התחושות והרגשות"
קראתי בו מתחילתו ועד סופו.
לכל פרק שנכתב בספר יש את השביל בו התחיל המסע הזה בפרק עד שנכתבו בו המלים האחרונות.
והיה פרק אחד, רחוק, לפני זמן רב שגרם לי לקרוא בו פעמיים.
הפרק התחיל רגיל לחלוטין,
הכרות אקראית, שיחות חולין שהלכו והעמיקו עד לתחילתו של קשר אינטימי (ונילי לחלוטין) שנמשך מספר שנים.
אגב זהו פרק שסיומו מוזר קמעה. הפרק הסתיים ויחד עם זה דמויותיו ממשיכות להופיע בקטעי הקישור שבין הפרקים.
והפרק הזה גרם לי לעצור ולקרוא בו פעמיים בשל השחקנית הראשית שכיכבה בו.
...ונסיתי לחבר אותו לכתיבתנו.
ואז נזכרתי בחלק מהשיחות שהובילו אותי, אותנו לקשר ושם מצאתי את הקשר.
וכל זה התעורר אצלי בלילה כשהתכתבנו בצאט.
היו לי הבזקים של DEJA-VU.
ורציתי לתת לעצמי את הריחוק הזה הרגעי כדי שאוכל לחבר בין הדברים."

מכתב שישי:

"אמרתי לך שאת שואבת אותי?....
איכשהו, זה מוזר עד כמה מילה קטנה כמו "עוד" מצליחה להיות מגנט כה חזק,
שעובר דרך מסננות של מרחק,
היכרות חסרת פנים אך הולכת ומעמיקה,
וגלים של תחושות שמציפים אותי בתדירות הולכת וגוברת,
צפיה,
תשוקה עלומה,
רצון לספר,
רצון לשמוע,
רצון לגעת, לטייל עם קצות האצבעות במגע מרפרף על הרים וגאיות,
לחוש את משב האויר החמים...
לגעת באגלי הזיעה,
להצטמרר ממגע השערות על כף היד,
להקשיב למוזיקה של המילים,
לשאוף את האויר שמסביב בנשימות קטנות כדי לחוש בכל קשת הריחות,
איך הגעתי עד הלום במסע כה ארוך וקצר גם יחד?
נפלא.
חש את הדופק המתעורר כשניגש למחשב ורואה שכתבת לי...
נפלא."

מכתב שביעי:

"איכשהו, מתישהו במהלך השבוע שחלף,
אפילו שזה נראה יותר,
הרי התחלנו את הקשר ביננו לפני זמן כה מועט...
מצאתי את עצמי אומר וכותב את הדברים שכמעט ושכחתי איך אומרים ומדוע.
ואת יודעת, בזמן הדימדומים, הרגעים שלפני השינה, שפעמים הם שניות מועטות ופעמים שעה ארוכה כמו הבוקר,
זה הזמן הטוב למחשבות
וחשבתי עליך
ועל מה שכתבתי לך
והבנתי שאני אוהב לכתוב לך.
אני אוהב לבחור את המילים שיתארו את מחשבותי,
ואת המשפטים שיגדירו את התחושות,
וחשבתי עליך כשאת קוראת.
מתי את מחייכת,
מתי את מקמטת את מצחך,
מתי את רוכנת מעט כדי להתקרב לצג ומתי את מתרחקת מעט, מעין התגוננות שבתת מודע,
מתי את מגניבה מבט חטוף מעבר לכתף כדי לוודא שרק את קוראת ואין לך שותפים,
ואיך המילים ניתקות מהמסך ומרחפות לאיטן אל אישוני עיניך, נבלעות ומגיעות לפינות האפלות של התודעה
ומכות בעדינות על התופים הקטנים אי שם בנבכי המח....
ורעידות התוף הקטן הזה מצמררות את שרשי שערותיך העדינות שבעורפך...
והרעד מזדחל לאיטו במורד הגב ואת חייבת לזוז באי נוחות קלה כדי לחפות עליו...
אני כמעט מצליח להרגיש את התחושה בקצות אצבעותי...
נפלא."

מכתב שמיני:

"אני יודע,
גם אני שקעתי בבאנאלי
אני יודע שאת חושבת, משהו עמוק בפנים אמר לי שאת שם ושאולי את מגניבה מבט חטוף לראות מה עוד כתבתי ואפילו מצליחה לקרוא מעט ולחייך,
החיוך,
זה מה שחשבתי עליו בימים האחרונים.
והחיוך מצטייר לי מדי פעם כשאני מסיים לכתוב שורה ומשתהה מעט לחשוב עליה
ואז מבטי מתמקד בפניך ויורד לשפתיים ואני רואה איך החיוך מתקמר על השפה העליונה כשהמילים מחלחלות לנשמתך,
ולאט לאט השפה העליונה נתקת המתחתונה
כמו גל רך המתרומם לאיטו בלב ים ופוער את העמק שתחתיו
ושורת שיניים צחורות נחשפת לאיטה
שן
ועוד שן
והמבט נודד לעיניים ושם נבט הריגוש מהמילים,
נפלא.
הדמיון מרגש אותי
נפלא"

מכתב תשיעי:

"אני נהנה מהמילה הכתובה כי אני מצליח לחבר לה תחושות כמעט מוחשיות.
כשאני כותב לך אני באמת מצליח לראות בעיני רוחי (בעין השלישית שלי) אותך מחייכת,
מקמטת את המצח,
רוכנת לפנים בהתרגשות,
מעפעפת כשאת מחסירה פעימה ממשהו שכתבתי,
שואפת ארוכות אויר לחזך כשמשהו מדברי נוכע בחלקת בשר רכה,
מרגיש את ההתכווצות בשיפולי בטנך כשאת נזכרת במשהו שקרה לך
אני מפסיק עכשיו...
קשה לי לתאר לך את הריגוש שהתחושות הללו מעבירות בגופי..."

מכתב עשירי:

"אנ יודע שאת קוראת את הכתוב,
אי שם בין פגישה לפגישה,
במרוץ האינסופי להדביק את קצב האירועים, את מוצאת את עצמך בוהה בחלל וניתקת לרגע מכל הסובב אותך ומחשבה מרפרפת במוחך,
מה הוא כתב?
ואת נכנסת במהירות לתיבת הדוא"ל, רואה את הסימן לכך שיש הודעה, פותחת את ההודעה, קוראת
וכבר את רוכנת מעט קדימה, רוצה לכתוב משהו...
והדלת נפתחת ואת ממהרת לסגור את החלונית...
הבוקר, התעוררתי ושכבתי קצת במיטה וחשבתי על זה שבעצם יש לי עוד הרבה דברים שאני רוצה לומר לך
ואף כי המילה הכתובה טומנת בחובה הרבה עוצמה, עדין יש עוד חוש אחד שאני רוצה לצרף לתקשורת ביננו,
יש מקסם מופלא כשדברים נאמרים ואפשר להאזין למנעד הצלילים המתחבר למילים,
לגווני הקול
למנגינה..."

מכתב אחרון:

" את חסרה לי..."