היא לא דומה

יותר מהכל, את יודעת, כשאני לוחץ על פליי ורואה אותך ככה חסרת אונים מרוחה על המסך –
יותר מהכל זה מרגיע אותי...

מרגיע אותי לראות כמה את רוצה אותי, כמה את מוכנה לשלם בכבוד הנרמס שלך, בפנים המיוסרות וחסרות התקווה שכל מסכה ומסכה נתלשה מהן. הפנים שלך כבר כל כך עירומות עד שכשאני מצמצם קצת את העיניים אני רואה את הקצרים שעוברים לך במוח, מתיזים ניצוצות בכל צומת בו נוצר עוד קצר. קצר בכל צומת נוסף ונידח במוח שם אני מוחתם...

אני רואה אותך מתחננת למצלמה עם עיניים פעורות ופה חסום, תחנונים שאת יודעת שממילא לא יועילו. את הרי יודעת שאני לא אוותר עד שתשברי לגמרי.

ואת צורחת כמו חיה פצועה, את זועמת, את נשברת בכל מיני מקומות ומנסה לאסוף את עצמך. את בוכה כל מיני סוגים של בכי. וכל זה שלי.

ומה מצחיק? מצחיק שמה שהכי שובר אותך זה שאני מלטף אותך. לא קטע גדול? פתאום את מתפרקת לחתיכות בבכי גדול ולא יכולה לאסוף את עצמך חזרה..

אני יודע שאת יודעת שזה מוקלט, שחולשתך תפרש על המסך. אני יודע שאת מבינה כמה מידע את מעבירה שלא ברצונך כך, אני מקפיד להזכיר לך את זה בכל רגע שנדמה לי שאולי שכחת. מזכיר לך להסתובב למצלמה ולדבר אליה. הרי מדובר במידע שיבדק בקפידה אחר כך...

את מבינה, אני לא יכול להרשות שמישהו אחר ישבור אותך לרסיסים קטנים יותר, שיכאיב לך הרבה יותר, שהאכזריות שלו אליך תהיה גדולה יותר.

לא, אני לא יכול להרשות את זה, מתוקה. זה יהיה כל כך נורא.

אבל זה גם מגרה אותי כל כך. מגרה אותי לראות אותך מתאמצת לשאת את החומר האפל הזה שלי כשאני מעביר לך אותו במנות גדושות כל כך.

אני רואה איך את בולעת אותו כמו תרופה מרה, ואחר כך אני רואה איך הוא עובר לך בגוף ומרפא אותך.
מה יכול לרגש יותר מזה?

המחלה שלי מרפאה אותך. הצרכים שלי הם התשוקות שלך. מה שאני אונס ממך זה מה שבכל מקרה את הכי רוצה לתת. לי. זה כל כך טוב.

איך את לא יכולה להסתכל, זה כל כך יפה.
תראי איך רואים שאת מטורפת עלי, מה יכול להיות יפה מזה?




שנעלה את זה ליוטיוב?