בסופו של עניין נדמה לי שאני הייתי זו שהציעה לצלם, הוא אפילו לא היה צריך ללחוץ בעניין. עבודת ההכנה שהוא עשה לאט לאט פעלה בסופו של דבר, עד שזה צמח לכדי רצון משותף -
זו גם היתה הפעם הראשונה שהצטלמתי בנסיבות כאלה, הראשונה בחיים.
נדמה לי שהפחד מצילום וידאו הוא בדיוק הפחד מאובדן שליטה על רוב רבדיו -
אתה כבר לא יכול לשלוט באיך זה יראה, באיך זה ישמע, במה שניתן לקלוט כשמתבוננים בזה מן הצד. אתה לא יכול לשלוט באיך אתה נראה בזמנים החלשים שלך, באיזורים הגולמיים שם אתה כבר מזמן בלי מסכות. אתה נמצא שם הכי עירום שאפשר, עירום מכל בחינה. במקרה הזה אתה כבר לא שולט בזה שאחר רואה אותך כך, ואתה נגלה לו שם אפילו יותר מהסשן עצמו.
ולכן זה גם מרגש.
ויש לזה גם עוד פלוסים 😄
אתה יכול לראות איך אתה נראה ואיך אתה נשמע ומי אתה אחרי שההגנות שם נקרעות לחלוטין. אפשר גם לראות מה זה עושה לו (מעמיד לו את הזין בטירוף), ומה עושה לו במיוחד (לשמוע את היללות האלה שאת לא יכולה להקשיב להן)... אפשר לקלוט מתי זה מגרה גם אותך, ובאילו איזורים את מתנתקת ומדברת "עליה", על ההיא שעל המסך...
קל לקלוט את הטירוף שזולג אל רגעי השבירה, ואיך ההבדלים בין עונג וכאב, בכי וצחוק מטורף, התנגדות ושבירה – איך ההבדלים האלה הם גבול דק, קרום כזה שמפריד רק לכאורה בין הדברים.
אחר כך זה יכול להיות מעניין איך מגיבים אחרים, זרים לחלוטין, כשהם רואים את הסרטון, נניח ביוטיוב 😄
זה מאפשר עוד זוית נוספת על מה שקורה שם, והופך למעגלים בתוך מעגלים כמו באדוות מים.
אחר כך זה מתחיל לעניין : איך זה נראה בקצוות אחרים? איך זה נשמע? איך אפשר לוותר על התבוננות בעצמך מהצד? מה יכול להיות מעניין יותר? וגם – איך האינטראקציה שלכם שם, כשאת על דמדומי הספייס האישי, למה הוא שם לב, איך הוא מנסה לשבור אותך ולמה.
וזה , כפי ששאלה אנימה לפני עידן ועידנים, זה מה שיקרה אז 😄
לפני 16 שנים. 16 בספטמבר 2008 בשעה 10:37
