דברים שסיפרו לי החיות

פעם כשפגשתי את החיות שלי, פגשתי אותו, והוא אמר לי שלכל דבר שהוא עשה בעולם הזה יש סיבה. מאז כל פעם שהירח יפה אני נזכרת במה שהוא אמר וזה עושה לי טוב בלב.
עכשיו דיברתי עם מישהו, דו מימדי, ווירטואלי אני מתכוונת, סתם אחד שאני מדברת איתו דרך הרשת כבר די הרבה זמן, היו לנו שיחות טובות ארוכות ומענייות.
ועכשיו הוא אמר לי שהוא רוצה לרצוח עם שלם. שאין לו בעיה עם זה, שהעולם יהיה טוב יותר אם העם הזה ירצח, ושכמכינים חביתה, חייבים לשבור כמה ביצים.
ואני שואלת, למה שכהוא אמר לי שלכל דבר יש סיבה הוא לא הסביר לי את הסיבה לרוע הזה, אולי זא זה לא היה גורם לי לבכות.

אני יודעת, ידיעה ישירה כזאת, שנמצאת בגוף ולא בשכל, לא בלוגיקה, ברגש, אני יודעת שלכל דבר שקרה לי בחיים יש סיבה, והסביה הזו מובילה למשהו יפה ואמיתי. לשיעור, שיעור שבשבילו באתי לחיים האלה, שיעור יגרום לי לצמוח ולהיות עוד יותר מאושרת ממה שאני עכשיו.
אבל למה השיעורים האלה חייבים להיות כל כך כואבים?
ולא אני לא מדברת על מה שכתבתי מקודם. אני מדברת על כאב גדול בהרבה. כאב שלא הולך ורק נשאר.

בסוף שבוע אני הולכת לפגוש את החיות שלי, ואני אפילו לא יודעת מה לשאול אותן, יש לי כמה רעיונות, אבל אני לא סוגרה על עצמי. בפעם האחרונה שפגשתי אותן הייתה שאלה כל ברורה ותשובה כל כך ברורה, שעד עכשיו אני לא מאמינה למה שהן אמרו, למרות שהן חכמות ויודעות את כל מה שיש לדעת ביקום.
איך אני יכולה להבין ששכחתי משהו שקרה לי ואז נזכרתי? ועוד משהו די משמעותי, שלא תדיגו שכחתי שאכלתי תפ]ח בכיתה א'. שכחתי משהו שאמורים לזכור. אבל אני שכחתי, ואז נזכרתי, ואפילו לא המצאתי, ככה הן אומרות. אבל לכו תדעו למה הן אמרות את זה.
חיות שלי. כמה אני אוהבת את החיבור הזה. כמה אני אוהבת את העולם הזה.
רק חבל שלפעמים צריך לכאוב כל כך.
לקבל את הכאב. הוא גם שלי. גם את זה אני יודעת, אבל רק בראש אני יודעת, לא בגוף. בגוף רק כואב לי, ואני רק רוצה משכח כאבים, לא שאם היה לי הייתי לוקחת אותו. מה גם שאף אחד לא היה נותן לי, לא רושמים תרופות לכאב מהסוג הזה, הוא טבעי. טבעי וכואב.
אני מאושרת, כשאני מקבלת אותי אני מאושרת, כשאני נונת לעצמי להרגיש את הכאב ולא לברוח ממנו, אז אני הכי מאושרת. אין יותר מאושרת מזה.