זה לא שרוף, זה דבש

תמיד אפשר לקוות לנו-במבר. 

בינתיים נוח לי 😄 מתרגל להשתין בישיבה. מרגיש שהכלובון קצת גדול עלי. נחמד שהוא ורוד. בינתיים לא נצפתה חרמנות מוגזמת, חוץ מאשר בלילה, כשאני מתחכך על המיטה וחושב עליך. 

כמו שעשית לי בכיתה ג׳, בוא ותן לי כמה סטירות, דחוף אותי לקרקע ותאכיל אותי חול. אני אבכה, כמו שבכיתי אז, ואתה תצחק כמו שצחקת אז, ולשנינו המכנסיים ירגישו צפופים פתאום. 

להתחרמן כשדוחים אותי. 

כשלא נעים לי. 

אני מתגעגע גם אליך, שתמיד היית חברה טובה, ולא תמיד הייתי טוב כלפיך, והיית אומרת כאילו באגביות דברים כמו, ״טוב, בלי התחייבות, אבל מתי שאתה צריך לתת למישהי מכות בטוסיק אני זמינה״, ואז בילית חצי ערב בלהסביר שזו בדיחה ולבהות לי בוורידים על הידיים, וכמובן שמעולם לא עשיתי לך כלום, רק חשבתי כל פעם מחדש, לו רק היית מציעה לתת את המכות האלו.

גם אליך אני מתגעגע, למרות שיש סיכוי מעולה שאת לא זוכרת מי אני: סך הכל גרנו יחד ארבעה חודשים וזה היה מאוד מזמן.

היינו יושבים במרפסת כשהיום היה נגמר ומדברים. היה לך חזה מדהים וכדי להסיח את דעתי ממנו הייתי מספר לך סיפורים, על בישול מולקולרי ועל פילוסופיה והיסטוריה. מה שעניין אותך באותו לילה. היינו מקשקשים באושר והולכים כל אחד לחדר שלו ואני הייתי מאונן על פיסות החזה שלך שהצלחתי לתפוס במבטים חטופים ולאחסן בזיכרון לנצח.

כשאת היית מספרת לי, היית מספרת על הדייטים שלך.

סיפור טוב לוקח אותך למקום שלא היית בו מעולם, פותח לך שער למצבים שאתה לא תחווה לעולם. הסיפורים שלך היו מעולים. בסיפורים שלך גיליתי איך זה להיות אישה צעירה, מושכת להחריד, ואיזה מקומות ומקרים מזדמנים בדרכך. לשמוע אותך מתארת איך את נכנסת למסיבה במקום ההוא בנמל היה כמו לשמוע אותך מטיילת בשוק, יודעת שיש לך את הארנק הכי תפוח בסביבה, בוחנת אפרסק עסיסי, מרימה אותו אל האור, מחליטה שהוא לא מושלם וממשיכה לרחף במורד רחוב הכרמל, צפה על קריאות של בסטיונרים.

אני חושב שבחודש הראשון עלית על זה שהסיפורים שלך גורמים לי תסכול עצום ואני חושב שקלטתי מיד אחר כך שזה עושה לך את זה. הסיפורים שלך הפכו להיות מפורטים יותר ויותר, וכשהאקשן התחיל -- נגיד, כשהחתיך בחליפה שהטיס אותך במטוס הפרטי שלו הסיט בתנועה אגבית את התחתונים שלך בזמן שהוא מוזג לך כוס שמפניה -- הכל האט. כל פרט הואר, לעיתים מכמה זוויות שונות. היה לך זיכרון נהדר. הייתה לך דרך מרושעת להפנות מבט רב משמעות אל המפשעה שלי ברגעים האלו. אני הייתי מסמיק ומדליק עוד סיגריה, ומקשיב ומקשיב.

הטקס שלנו היה מתרחש בכל ערב ללא יוצא מן הכלל, מלבד אישפוז או טיול של שבוע לספרד בחסות מיליונר צרפתי צעיר. אם היה לך סקס באותו ערב, היית מבקשת מבעל המרצדס התורן שיחזיר אותך הביתה, ואז מוציאה את קופסת הסמים, מגלגלת לנו ג׳וינט ומספרת לי מה עשית. הייתה לנו אינטימיות מפוארת. סקס בינינו לא היה אפשרות שנהגתה. אני לא בטוח שמישהו מאיתנו היה נהנה מזה. לא, אנחנו חלקנו משהו אחר: חיבה משותפת לסיפורי אלף לילה ולילה ולהתעללות רגשית מרומזת. לפעמים, אבל לעיתים רחוקות, הסקס היה מתרחש בדירת השותפים העלובה שלנו, ואני הייתי מסתגר בחדר שלי וקובר את הראש מתחת לכרית.

כן היה הלילה הזה -- לא ידענו אז שזה הלילה האחרון -- שבו עישנו יותר מדי, והחומר היה טוב באופן שלא היה מקובל בימים הללו, ולשנינו נגמרו הסיפורים על בישול בוואקום או על התובנות החדשות שלך על מציצות בדייט ראשון. את התחלת לשרטט סיפור אחר, סיפור שבו אני דמות משנה:

״ומה,״ את אומרת, ״אם במקום להיות בחדר שלך תהיה בסלון?״

״בסלון, צמוד לחדר שלך?״

״כה,״ ואת עושה את ההנהון הקטן הזה. ״צמוד צמוד. בטח אפשר לשמוע הכל״.

אני מדליק את שאריות הג׳וינט ואת שוחה לי בעיניים.

״מה אני אשמע?״

״אולי, נגיד, זה יהיה מארק. ואתה תשמע מה מארק עושה לי.״

״מארק זה הלא נימול?״

״לא, מארק זה ההוא עם הזין בגודל של רגל של תינוק״. ואת אומרת את זה ומעיפה מבט מדויק למפשעה, ובדרך אפילו מספיקה לתפוס אותי מציץ לך במחשוף.

אני מתכווץ ומנסה לחנוק את הזקפה עם הירכיים ואני מצייץ: ״זה לא נשמע לי כיף במיוחד״ ואת מתעלמת וקמה ומפהקת ומלטפת לי את הראש והולכת לישון, ואני נשאר שם כל כך חרמן שאני אפילו לא מסוגל להביא את עצמי לאונן.

עברו כל כך הרבה שנים שאני לא זוכר מה היה שם. זה היה משהו עם אבא שלך והעבודה שלך, או אולי משהו עם המשטרה, מי זוכר. מה שאני בהחלט זוכר זה להתעורר לחבורה של סבלים ולך בעיניים אדומות. חיבקת אותי ואמרת לי שלום וכשנפרדת ללכת היה לנו רגע כזה, אולי שנייה בזמן אמיתי אבל היא התנגנה לי בראש מאז לפחות שנתיים במצטבר. את בטח לא זוכרת אותי אבל מאז אני לא מפסיק לחשוב אם גם את כאן ואם גם את נזכרת מדי פעם ברגע הזה ותוהה אם להגשים אותו היה גן עדן או גיהנום.

אני מתגעגע גם לחלקים המעצבנים שלך, כמו טקס השינה הבלתי נגמר הזה, וחוסר האמפתיה שלך לחולשה. אבל אני מתגעגע גם לחבק אותך בלילה אחרי שהטקס הזה נגמר. וגם: למבט הדלוק הזה בעיניים שלך כשאת רוצה להכנס בי. לאיך שהסתכלת עלי בפעם הזאת שבה חנקת אותי קצת יותר מדי. לאיך שאת מענישה. אף אחת לא נכנסה ככה לתוך החלקים הרקובים שלי בכזה ביטחון, בלי מפה או ווייז, והוציאה משם דבש בדסמי כזה. גם כשאני אהיה בן שמונים וכל המוח שלי ינזל לי מהאוזניים אני עדיין אזכור את הפעם הזאת שנכנסתי הביתה ואת ישבת על הספה, הסאונד שקניתי לך בטעות מונח על הירך שלך, ואת מלטפת את המושב לידך ומחייכת.