יומן מסע

היום הוא יום כזה. כל דבר גרם לי בכי. גם כשלא ראו דמעות, תאמינו לי, בכיתי.

פתאום נראה שלכולם יותר קל ממני. אני יודעת שזה לא נכון, אני יודעת. אבל יש ענן כזה שאותו לא חודר ההיגיון.

הכי גרוע זה להתווכח עם אנשים מתים. מצד אחד - אני יודעת שאני צודקת.

מצד שני - מי יענה לך עכשיו ואיזו זכות יש לך לכעוס על המתים?

יש קדושה כזאת שמדביקים להם ואני לא יכולה לעשות שום דבר נגד זה.

אני יודעת שאני משתגעת. זו לא אשמתי. זו תוצאה של שנות דור של דיבורים לעצמי. אותם דיבורים. אני עקבית.

ועכשיו אני רוצה לנסות משהו חדש. חדשני אפילו. הנה זה בא:

יופי מותק, את צודקת. מיליון אחוז צודקת. ו...? זה משנה? זה השתנה? זה ישנה?

או שקט עכשיו, או משהו חדש לגמרי.

אני אחשוב על משהו. או אשתוק.